Feeds:
רשומות
תגובות

אנשים בלי סיפור (פרידה)

1. הזקן בהצגה היומית שומר בידו לאורך כל הסרט את הכרטיס שקרע הסדרן, מניח אותו בפח האשפה ביציאה מאולם הקולנוע.

2. רוברט לא היה אף פעם בישראל. הוא בא לקיימברידג' לפני הרבה שנים, לעשות תואר בעברית. למד את השפה מיצירות ספרות מודרניות, בעיקר מיזהר. עכשיו הוא כבר בן יותר מארבעים, אין לי מושג ממה הוא מתפרנס. הוא משוכנע שבישראל מדברים עברית כזאת, כמו של יזהר. הוא ממשיך לבוא מדי פעם להרצאות, לראות יהודים, חושב על דוקטורט. כשיורד הערב ומתקרר, הוא מהדק סביב גופו את המעיל המרופט שלו ואומר: "הכל מתרקע למקשת זהב אחת, ומעליה זרויים אבקות פז מהבהב, נרגש, חלקת זהב עגולה, עצומה, עד אין אפסיים, ושם מאחור, בערפל הערב, שם אפשר יש איזה עצב אחר, עצב כוסס, אותו עצב של מי-יודע, של מי-יודע של גזירת-החיים, שהשמש תשקע והוא יישאר כאן, בינינו, לא גמור".

3. האיש שחוזר הביתה, לבדו, ולא יודע שבבית, בחושך, מאחורי רהיטים שהוזזו, מחכים לו שיחזור וידליק את האור.

 

מה שנשאר

מודעות פרסומת

זיכרון בחלל ריק, כמעט (1)

המונית שלקחתי מכיכר האופרה הורידה אותי בכיכר הנסיון.
זאת היתה שעת בוקר מוקדמת, ביום ראשון אביבי, בחודש אפריל. הכיכר היתה ריקה. התיישבתי על ספסל, לידי המזוודה הענקית המלאה בספרים ובבגדי קיץ וחורף, ועישנתי סיגריה. אור הבוקר היה מסנוור ממש והכיכר העצומה הלכה וגדלה ככל שהתבוננתי בה. אישה מבוגרת הלכה על אחת המדרכות המקיפות את הכיכר, מחזיקה ביד בגט ארוך. לפניה הלך כלבלב קטנטן, קשור ברצועה.
לקחתי את המזוודה הענקית והתחלתי ללכת בעקבות המפה שציירתי במחברת-הרשימות. המזוודה נגררה אחרי והרעישה עולמות כי מסביב היה כזה שקט. כשהגעתי לבניין שבו השאירו לי מריקה ומייקל את המפתח לדירה שלהם, שבה הייתי אמור להתגורר בימים הראשונים – זה היה ברחוב שאני כבר לא זוכר את שמו – גיליתי שהדלת סגורה ואין אינטרקום.
אבל כמה ארוכים ואטיים היו אז הבקרים. וכמה סבלנות היתה באוויר. ישבתי ליד המזוודה הענקית וחיכיתי עד שמישהו ייצא מהבניין או ייכנס אליו. זה קרה קצת אחרי תשע. קיבלתי את המפתחות, ושוב בעקבות המפה, המזוודה מיטלטלת אחרי, הלכתי לדירה בשדרות וולטר.

 

 

מעליות, כמובן, לא היו אז – או בעצם אולי כבר היו, אבל לא בבניין הישן שבקומה הששית שלו הייתי אמור להתגורר עד שאמצא לעצמי דירה. אבל למי היה אכפת להסתחרר במדרגות עד לקומה הששית עם מזוודה ענקית, שהרמתי בשתי ידיים. וכמובן שזכרתי שהדלת לדירה של מריקה ומייקל נפתחת בכיוון ההפוך. ושאת המפתח צריך לסובב חזק, ימינה. ולפעמים לנסות כמה פעמים עד שהדלת נפתחת.
ישבתי ליד שולחן העץ הגדול בסלון (מפה אדומה, רקומה, היתה פרושה עליו) ועוד לא הייתי מוכן לרדת שוב למטה ולהתחיל. הוצאתי את הספר שלי והתחלתי לקרוא ולא יכולתי להפסיק עד שקורה מה שקורה למאדאם בובארי וכשגמרתי את הספר כבר היה כמעט ערב ומבעד לחלונות הצרים והנמוכים אפשר היה לראות את הגגות מחשיכים ושוב לא היה טעם להתחיל. וכנראה גם שעוד לא הייתי מוכן.

האיש שקדם לי

הדברים לקוחים כמעט מלה במלה מסיפור שסיפר לי גבר שפגשתי בספרייה המרכזית, שהציג עצמו כחוקר סרבי בשם דניאל זילאניץ', ושכותב, כמוני, עבודה על תולדות הסיפור הבלשי:

רק כשקראתי את המאמר השלישי בקובץ המאמרים הנדיר על הסיפור הבלשי, שמצאתי במקרה באחד המסדרונות הצרים במרתף הספרייה המרכזית, הבנתי מה הסיבה לכך שמתחילת הקריאה בספר הרגשתי שמישהו מתבונן בי: כל פסקה שמצאתי בה עניין כבר היתה מסומנת בקו דק, שצויר לידה בשולי העמוד בעיפרון.
לרגע חשבתי שכבר קראתי את הספר לפני שנים אחדות והדבר נשכח ממני, ולהרף עין ראיתי את עצמי מתבונן בגבר שגבו כפוף אל השולחן הארוך בפינת אולם הקריאה החשוך. אבל מיד הבנתי שגם אם קראתי את הספר ושכחתי, לא ייתכן שהחזקתי מימיי את העותק הזה ממש, כי רק לפני כמה ימים נכנסתי בפעם הראשונה לספרייה המרכזית. רק אז עלה בדעתי הרעיון שלפני קרא בספר אדם שדפוסי המחשבה שלו זהים לגמרי לשלי ושסביר להניח שמחקרו הוביל אותו לאותן מסקנות.

בדרכי הביתה, לא הצלחתי להשתחרר מהתחושה שמישהו הולך בעקבותיי, גם לא כשאמרתי לעצמי שאין בתחושה הזאת כל היגיון. הרי אם אותו אדם נמצא עכשיו בקיימברידג', הייתי אני זה שהלך בעקבותיו ולא הוא בעקבותיי. בכל זאת הארכתי את הדרך והלכתי לאורך חלונות הראווה ברחוב המרכזי, שמנורות-קישוט צבעוניות כבר תלויות בהם מתנדנדות לקראת חג המולד ושופכות על המדרכות כתמים אדומים וסגולים של אור-דמדומים.
בחדר העבודה מצאתי את שלושת הספרים הנוספים על תולדות הסיפור הבלשי שלקחתי בהשאלה מהספרייה וגיליתי את מה שלבי ניבא לי. בכל הספרים מצאתי את אותם סימונים בעיפרון דק – קווים שקטים, קצרים, מצוירים בשולי העמוד – ותמיד ליד פסקאות שמעיון מהיר בהן התברר לי כי היו פסקאות שגם אני הייתי בוחר לסמן; פסקאות שסימונן העיד על כך שדפוסי המחשבה של האדם שקרא בספר לפני לא היו קרובים, או דומים סתם, לדפוסי המחשבה שלי, אלא שהיו דפוסי מחשבה זהים, שלא היו יכולים להיווצר אלא מאותה היסטוריה בדיוק אשר יצרה את דפוסי המחשבה שלי, ושהיתה חייבת להוביל את האדם שקדם לי לאותן מסקנות בדיוק, לזמן את שנינו לאותה עיר ואולי אפילו להועיד לנו אותו גורל. 

 

במשך שעה ארוכה בחנתי את הקווים שצייר האדם שקדם לי בארבעת הספרים. רוב הקווים היו זהים באורכם ובצורתם. הם סומנו כאמור בעיפרון והיו קצרים, ישרים ותמציתיים. כאשר גילה פסקה שעוררה בנו עניין, הוא לא טרח לסמן אותה לכל אורכה, מהשורה הראשונה ועד לאחרונה, אלא מתח את הקו במרכזה, בביטחון רב, בתנועה חדה, שהעידה על שקט נפשי, על עקביות ועל רמות ריכוז גבוהות. האדם ששירטט את הקו הצטייר בעיני כאדם גבוה, שההססנות ממנו והלאה. מצורת הקו נדמה היה לי שאני יכול ממש לראות את כף ידו – כף גרומה אבל חזקה, האצבעות הלבנות ארוכות וחזקות אבל יש בהן גם מידה של גמישות וסבלנות – ושמכף היד אני יכול לעלות ולדמיין גם את זרועו החסונה. יותר לא יכולתי לראות.
ההתבוננות הממושכת בקווים הישרים לא היתה יכולה שלא להזכיר לי בסופו של דבר את צורת הסימון שלי-עצמי. אני מותח בעט כחול קווים מבולבלים, עצבניים, מתחת לשורות שאני מבקש לסמן (ולא בצידן), קווים נרעדים שעולים ויורדים, כאילו שבים ויוצאים משליטתה של היד המציירת, נכנסים לעתים קרובות אל תוך השורה ומסתבכים במלים המודפסות. בעקבות ההשוואה הזאת התפרצה תחושת הבהלה שהתחפרה בי מאז שעות אחר הצהריים. אף פעם לא התבוננתי כך בצורת-הסימון שלי ונדמה היה לי עכשיו שמעולם לפני כן לא הייתי שקוף כל כך. בבהירות-השכל שמולידה לעתים קרובות החרדה הבנתי פתאום שבקיימברידג' נמצא אדם שדפוסי המחשבה שלו זהים לשלי – אבל אופיו שונה לגמרי.

אני לא חושב שאני אדם אמיץ. היו לי בחיים לא מעט הזדמנויות להוכיח אומץ לב ולא עשיתי זאת. אבל הפעם, אולי בזכות הקווים השקטים, היה לי ברור שהדרך היחידה להביס את החרדה שהשתלטה עלי היא לחפש את האדם ולפגוש אותו פנים אל פנים, גם אם תוצאות המפגש יהיה עבורי קשות מנשוא. 
לא עצמתי עין בלילה ההוא. התהפכתי במיטה, הקשבתי לחיים בחושך וניסיתי לגבש תוכנית פעולה. ידעתי שעליי להשיג את רשימות ההשאלה של הספרייה, ולהצליב בין שמות אלפי הקוראים שבוודאי השאילו את ארבעת הספרים שהיו ברשותי. כל מה שאני צריך, חשבתי שוב ושוב, הוא להשיג איכשהו את רשימות ההשאלה. אלא שלפנות בוקר עלתה בדעתי אפשרות נוספת, שכמעט טרפה עליי את דעתי: הרי האדם שצייר את הקווים בעיפרון יכול היה לעשות זאת בספרייה עצמה, בלי להשאילם!

מה שלא ידעתי בלילה ההוא, שהיה אחד הארוכים והקרים בחיי, זה שהחומרה הביורוקרטית של קיימברידג', שפעמים כה רבות בחודשים האחרונים חשתי שהיא מכבידה עליי, תבוא הפעם לעזרתי.
כמה ימים לאחר אותו לילה, בביקור הבא שלי בספרייה, נודע לי כי פעם בשנה נסגרת הספרייה ל"שבוע הפיקוח השנתי על הספרים". במהלך השבוע הזה נבדק כל ספר שהושאל בשנה שעברה על ידי הספרנים ואם נמצא שניזוק, נפתחת מיד חקירה והשואל שנמצא אשם בהשחתת הספר מחויב בתשלום קנס וההשאלה נאסרת עליו למשך טרימסטר אחד. אבל חשוב מכך, שמו של המשחית נכנס ל"רשימות השחורות" של הספרייה המרכזית, אשר נשמרות בארכיון הספרייה ופתוחות לעיון הציבור.
כך, באותו יום, אחרי שעות של חיפושים בכרכים העבים של "הרשימות השחורות" בארכיון הספרייה, מצאתי את האדם שאני מחפש. או כך לפחות נודע לי שמו: דניאל זילאניץ'".

 

 

אני לא הייתי שם כשהכל התחיל. אכלתי לבדי ארוחת צהריים בקפיטריה של יוניברסיטי קולג' אוף לונדון (UCL) ועברתי שוב על הרשימות שהכנתי לקראת הרצאתי, שבה הייתי אמור להציג בפעם הראשונה בכנס בינלאומי של חוקרי ספרות עברית פרק מתוך עבודת הדוקטורט שלי, המציע פרשנות פסיכואנליטית לסיפור "פרנהיים".
רק אחר כך סיפרו לי שד"ר מוטי גורן מהאוניברסיטה העברית, שסירב לפני שנתיים להיות המנחה שלי בעבודת הדוקטורט ואשר הציג בכנס הרצאה מזהירה על תשוקה ופרוורסיה ביצירתו של אורי ניסן גנסין, ישב עם אשתו בזמן הפסקת הצהריים בפאב בטורינגטון פלייס (Torrington Place), לא רחוק מבניין רוברטס (Roberts) שבו נערך הכנס, כאשר לפאב נכנסו שלושה חוקרים מהכנס של הספרות הצרפתית שנערך במקביל, ובעוברם ליד השולחן של ד"ר גורן ואשתו, העיר המבוגר מביניהם, בקול רם ובאנגלית, הערה בעניין הספרות העברית שאין ספק כי כוונה לאוזניו של ד"ר גורן ונועדה להשפילו. אחר כך, בזמן שד"ר גורן ואשתו סעדו, נעצו בהם חוקרי הספרות הצרפתית עיניים מתגרות. החוקר המבוגר והיהיר לא הפסיק להסתכל במופגן ברגליה החשופות של אשתו של ד"ר גורן.

 

יוניברסיטי קולג' אוף לונדון, פעם

 

אחרי שליווה את אשתו ל-Royal National Hotel, שבו התאכסנו כמה מאורחי הכנס ולמרבה האירוניה גם כמה מהמשתתפים בכנס הספרות הצרפתית, וביקש ממנה לא לעזוב את חדרם עד שישוב, חזר ד"ר גורן לבניין רוברטס וסיפר על מה שאירע לידידו ושותפו לעריכת כתב-העת "קריאות", פרופ' עמי אברבוך מהחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, ולשני דוקטורנטים שלו. הארבעה ארבו לחוקרי הספרות הצרפתית בכיכר הקטנה והמוצלת שלפני הבניין, מול חנות הספרים ווטרסטונ'ס (Waterstone's).
ד"ר גורן הלם בפניו של החוקר המבוגר, פרופ' אלברט מסטרסון מאוניברסיטת אוקספורד (למזלה של משטרת לונדון, המשתתפים בשני הכנסים חויבו לענוד תגים עם שמם, מה שהקל על מלאכת הזיהוי), עם צינור ברזל ארוך שלקח מבניין סמוך שנמצא בשיפוצים. הוא ריסק את אפו של מסטרסון ואת שיניו הקדמיות. מסטרסון, שאחר כך נודע לי כי הוא אחד החוקרים החשובים באירופה של יצירת בלזאק, נפל והתפתל על המדרכה אך ד"ר גורן המשיך להכות בעזרת צינור הברזל, שכבר נטף דם, בברכיו ובקרסוליו, עד שממש פירק את כף רגלו מן השוק שהיתה מחוברת אליה וחשף את בשרו המדמם מתחת לעור. פרופ' אברבוך ושני תלמידי המחקר שלו, שאחד מהם עוסק בעבודת הדוקטורט בנושאים דומים לשלי ושהרצאתו ביום הראשון של הכנס – על מוטיב האילמות ביצירתה של דבורה בארון – זכתה לשבחים רבים, מנעו משני החוקרים האחרים להגיש עזרה למסטרסון.
מאוחר יותר התברר לי, כי מכיוון שהמושבים בכנס של הספרות הצרפתית החלו בשעה עגולה, כלומר רבע שעה לפני המושבים בכנס שלנו, סמוך לשעה שתיים הגיעה לכיכר חבורה אחרת של חוקרי ספרות צרפתית פוסט-מודרניסטיים מפריז, העוסקים בשירה דאדאיסטית וסוריאליסטית ונחשבים למהפכניים ולפרועים במיוחד. הם היו אלה שהתנפלו על חוקרי הספרות העברית, שיחררו את חבריהם מאחיזתם של פרופ' אברבוך והדוקטורנטים שלו, והחלו להכות אותם באכזריות ובפראות רבה. ד"ר גורן היה הקורבן העיקרי של ההתקפה הברוטלית: שניים מחוקרי השירה הרדיקליים אחזו בזרועותיו ושלישי עמד מאחוריו ומשך בשערו עד שתלש מקרקפתו קווצות-שיער, בזמן שחוקר אחר, רביעי, עמד מול ד"ר גורן והלם באגרופיו בגרונו, בהשראת סיפוריו של אדגר פו.
אינני יודע באיזה מצב הייתי מוצא את ד"ר גורן, אלמלא החלטתי במקרה להקדים ולהגיע למושב של שתיים ורבע, שעסק בפרוזה ובשירה של יוצרים מזרחיים צעירים, כדי לתפוס לעצמי מקום באחת השורות האחרונות של החדר ולהימנע ממבטיהם הנבוכים של שאר המשתתפים בכנס, שרבים מהם לא הכירו עדיין את עבודתי או את מראה פני. אבל כשהבחנתי ממרחק בטבח האלים שמבצעים בכיכר הפסטורלית חוקרי הספרות הזרים בחוקרי הספרות העברית, לא חשבתי פעמיים, ניפצתי על שפת המדרכה את בקבוק הזכוכית שהיה בידיי ומיהרתי לחוש לעזרתם, למרות המחלוקות הקשות שהיו לי עם כמה מהם והטינה שהחנקתי בלבי על כך שהמארגנים – וגורן ואברבוך ביניהם – דחקו את הרצאתי ליום האחרון של הכנס, כשברור שרבים מהמשתתפים כבר יעדיפו להסתובב בלונדון ולא יבואו לשמוע אותה.
גם עכשיו, ימים אחדים אחרי מה שקרה, אין לי שום עניין להאיר את חלקי בקרב הזה באור יקרות. אני כותב את הדברים רק לעצמי ולמען מי שבעוד שנים רבות יבקשו לדעת את כל האמת על ההיסטוריה של מחקר הספרות העברית ואולי ימצאו את הדברים הללו במכון "גנזים", אם יישמרו עד אז. אני אינני גיבור – ואף פעם לא ביקשתי להיות. גם לא כשנעצתי את הזכוכית המחודדת בגבו של חוקר הספרות הצרפתית שהתעלל בד"ר גורן, גם לא כשקרעתי בה את עורם של אלה שהחזיקו בזרועותיו. גם עכשיו אני חושב שעשיתי את מה שכל חוקר ספרות עברית היה עושה במקומי.
למחרת, כשסיימתי את הרצאתי בכנס והקהל שמילא את החדר קם על רגליו והריע לי, לא ידעתי עוד אם היה זה בזכות הדברים שאמרתי על "פרנהיים" או בגלל המעשה שעשיתי ביום האתמול (לצערי, דווקא ד"ר גורן ופרופ' אברבוך, שבמובנים רבים בשבילם כתבתי את הרצאתי, לא הגיעו כדי לשמוע אותה, אבל התקשרו כדי לומר שאינם יכולים להשתחרר מבית החולים). אני זוכר רק שלמשמע מחיאות הכפיים התעוררה בי תשוקה אחת בלבד: להימלט משם אל ספרייתי, לשוב ולהסתגר בה – ולכתוב.

שיעורים בקולנוע (1)

מתוך "הכל קולנוע: חיי היצירה של ז'אן לוק גודאר" (ריצ'ארד ברודי)

 

מכיוון שאני קורא בהנאה רבה את הביוגרפיה המרתקת של ז'אן לוק גודאר שכתב מבקר הקולנוע האמריקאי ריצ'ארד ברודי, ומכיוון שהדבר היחיד שאני רוצה לעשות עכשיו זה לצטט, לא לכתוב, החלטתי להביא כאן בתרגומי החופשי קטעים קצרים מתוך הספר, שהם בבחינת שיעורים חשובים בעשייה קולנועית, למי שזה מעניין אותו.

הנה השיעור הראשון: "(אומר גודאר): פעם שאלתי את רוברטו רוסליני: 'כשאתה מקבל כסף לעשות סרט, אתה חייב לבזבז את כולו?' … ורוברטו אמר לי: 'הכי טוב לעשות סרטים שמתרחשים בימי הביניים. במהלך השבוע, כולם לבושים בשקים של תפוחי אדמה עם שני חורים לזרועות וחור אחד לראש. הכי חשוב, אל תעשה סרטים שמתרחשים ביום ראשון, כי אז צריך להלביש את הדמויות בבגדים יפים. את שאר הכסף אתה יכול לשמור לעצמך ולמשפחה שלך" (הציטוט לקוח מהספר "גודאר על גודאר").

 

עד כלות הנשימה

 

 

 

 

בגלל דודו טופז נזכרתי בסרט ישן ויפה וקצת נשכח של מרטין סקורסזה, "מלך הקומדיה" (king of comedy), ובגיבור שלו רופרט פפקין (רוברט דה נירו), שבדירה הקטנה שבה הוא חי עדיין עם אמו (היא לא נראית בסרט, רק שומעים אותה צועקת על רופרט מבעד לדלת חדרו), הקים לעצמו אולפן שבו הוא מופיע בכל ערב עם שובו מהעבודה, מנחה תוכנית אירוח ומראיין כוכבי קולנוע מקרטון לפני קהל מקרטון שהדביק על הקיר ולקול צחוקו המהדהד ממכשיר ההקלטה. הוא חולם להיות מלך הקומדיה, הוא מספר לאנשים ש"וודי אלן הוא חבר ותיק" וכשמישהי מסכימה לצאת איתו לדייט הוא נותן לה במתנה בזמן הארוחה דף נייר עם חתימה שלו, "כי בקרוב מאוד היא תהיה שווה מיליונים". מכיוון שהניסיונות של רופרט לשכנע את כוכב הטלוויזיה ג'רי לנגפורד (ג'רי לואיס בתפקיד גאוני) לתת לו הזדמנות להופיע בתוכנית האירוח שלו נכשלים, הוא חוטף את לנגפורד ביחד עם מעריצה אובססיבית (סנדרה ברנהרד) ואיכשהו "נוגע בתהילה" (סצינת הסיום של הסרט מורכבת ואמביוולנטית, אבל אני לא רוצה להרוס אותה למי שלא ראה).

 

אבל אולי העניין הוא בעצם לא התהילה אלא החיים. כלומר, הזעם הזה על החיים שבאיזשהו שלב מתחילים להוציא אותך מהמחזור. אולי זאת הדרמה שבגללה הסיפור הזה מרתק הרבה אנשים: הדרמה של מי שהיה משהו ועכשיו כבר איננו עוד, של מי שיצא לגמלאות, של מי שילדיו נעשים לאט לאט חזקים ממנו, של מי שהעולם כבר לא שייך לו כפי שהיה שייך פעם.

החי והדומם (חלק ב')

 

החלק הראשון של סיפור פגישתי עם ד"ר אנדרו סטון הובא כאן. זה המשכו:

 

אני לא יודע מי יקרא את הדו"ח הזה, שאני כותב בעיקר למעני, כדי לנסות להבין מה אירע בערב ההוא, אבל חשוב לי לדייק בעובדות ולכתוב שהדירה שאליה נכנסתי בעקבות סטון היתה מוארת היטב בכמה נורות חשמל מחופות באהילים פשוטים, ושבסלון הקטן שבו הזמין אותי סטון לשבת על ספת עור ישנה, לאחר שפינה ממנה כמה ספרים ומעטפות פתוחות, היו גם כל הסימנים של חיי שגרה המוכרים לי מביתי, כלומר חפצים שונים שננטשו לאחר שנעשה בהם שימוש מסוים ולא הוחזרו עדיין למקומם, והיו מפוזרים בצורה אקראית בין הבובות הדוממות בדמות אדם שמילאו את הסלון וכמו צפו במתרחש בדירה מכל מקום אפשרי – מעל מדפים ארוכים לאורך הקירות, מכיסאות נמוכים במרכז החדר, מאדן החלון.

 

"אני אוסף אותן מאז שהתחלתי בעבודה על הספר", אמר סטון כאשר הבחין בהבעת התימהון שעלתה כפי הנראה על פני. "כמה מהן קניתי אבל את רובן אני מוצא ברחוב. חנויות מחליפות את בובות התצוגה שלהן פעם בכמה שנים, כשהן מתבלות, וגם ילדים גדלים וההורים נפטרים מהבובות שלהם, בדרך כלל בלי ידיעתם. הנה תכיר, זאת מדלן, היא הגיעה לפני שבועיים. אספתי אותה מחנות לבגדי ילדים שנסגרה". סטון הצביע על בובת פלסטיק בדמות ילדה רזה, שישבה על כיסא קטן בפינת הסלון וידה מונחת על ברכיה בתנוחה מוזרה, כאילו נשברה. מן הפרוזדור הקצר, שמוליך, כפי שהייתי עתיד לגלות, אל החדרים הפנימיים, לא נשמע אף קול למרות שסטון קרא פעמים אחדות לליסה כדי שתבוא להצטרף אלינו. הוא אמר שהיא כנראה נרדמה או שאולי היא מתקלחת ואני ראיתי להרף עין בדמיוני אישה צעירה (משום מה הייתי בטוח שליסה צעירה מסטון בשנים רבות), ששערה קצר וכהה, לבושה בחלוק רחצה והולכת ברגליים רטובות בתוך עולם הבובות עם עיני הזכוכית שיצר עבורם סטון, עולם שהייתי משוכנע כי זמן רב לא נכנס אליו אדם אחר.
"ליסה לא מקנאה בכל הבובות האלה, שאתה יכול לקיים איתן מערכות יחסים? הרי בעצם אתה חי בפוליגמיה", אמרתי בצחוק, אולי כדי לנתק את עצמי מהמחשבה שבלי ידיעתי הלכה והשתלטה עלי, אבל בעיניו של סטון הופיע פתאום כאב שלא יכולתי לשאת.
"ליסה מבינה", הוא אמר. "אתה כנראה מאלה שלא מבינים".
רציתי לומר לו שהוא טועה ושאני דווקא מבין, אבל בכל זאת היה דבר אחד שלא הבנתי. את האפשרות שההתנכרות החברתית שנכפתה על סטון, ואשר הכרתי בהתנהגות המעליבה של מר ג'פרי כלפיו בארוחת הערב, יכולה היתה להוביל אותו לתיאוריות על תחושותיהם של דוממים, לכתיבה על יצירות אמנות המציגות קשרים רגשיים בין בני אדם ודוממים ולאיסוף הבובות הנטושות, את זה הבנתי מיד. אבל האם, לפי מה שסיפר לי סטון, ההתנכרות החברתית שמר ג'פרי ביטא לא החלה רק לאחר שסטון כבר פיתח את התיאוריות שלו על הדוממים ובגללן? לפני כן הוא היה בוודאי אדם אהוד ומוערך כי אחרת לא היה מתקבל כלל לקולג'.
אולי מכיוון שנפגע מדבריי, החליט סטון בינתיים לא לחכות לליסה, מזג לשנינו שתייה והמשיך לספר לי על פרק המבוא ההיסטורי בספרו, שבו יוכיח כי מאז ומעולם נוצרו יצירות אמנות שבהן בני אדם ודוממים אוהבים זה את זה אהבה הדדית, החל מן המיתוס היווני הקדום על פיגמליון המתאהב בגלתיאה, פסל בדמות אישה שיצר, דרך הסיפור של הסופר הגרמני א.ת.א הופמן, "איש החול", המגולל את אהבתם הטרגית של נתנאל והבובה אולימפיה, ועד לסרט ההוליוודי "הבובה מחלון הראווה" (Mannequin) המתאר את אהבתם של ג'ונתן סוויצ'ר ובובת הפלסטיק אמה הסיר. לדבריו, במאה השנים האחרונות היצירות האלה מובנות ומפורשות כייצוג של יחסים חד-צדדיים שבהם משקיע החי רגשות הקרובים לטירוף בדומם ורק מדמיין כי הדומם נענה לו, ובעשור האחרון המגמה השלטת במחקר אלימה עוד יותר ומפרשת את יחסו של החי אל הדומם כיחס פטישיסטי (מנימת דבריו של סטון נדמה היה לי כי יותר מכל הכאיבה לו הצלחת הספר של מי שהיה פעם ידידו הקרוב, ג'ון סטרטון, "הגוף הנחשק – פטישיזם תרבותי והארוטיקה של הצריכה"). אלא שלדברי סטון, הפרשנות הזאת, המושפעת מהגותו של פרויד, היא רק פרשנות אפשרית אחת, והוא מצליח להראות בספרו כי זוהי פרשנות מגמתית המניחה, כפי שמניח המדע המודרני שוב ושוב, כי הדומם איננו נמצא בעולם אלא כפונקציה של החי. סטון, לעומת זאת, מבקש לא להציע ליצירות הללו פרשנות אלא להתבונן בהן כפשוטן, כלומר לראות בהן יצירות המתעדות את האפשרות של החי והדומם לקיים מערכת יחסים הדדית, אפשרות שהיתה טבעית לפילוסופיה היוונית, למשל, הרבה יותר מתיאוריות אנתרופוצנטריות על פנטזיות, פטיש ואובססיה.
סטון דיבר עכשיו בקול רם יותר ואני חשבתי שזה לא רק מפני שנסחף בשטף הטיעון אלא גם כי קיווה שליסה תתעורר, על אף שוויתר לכאורה על האפשרות שתשב איתנו. האם רצה שתתעורר ותצטרף אלינו כדי לחזק אותו בטענותיו לנוכח מה שחווה כספקנות מצידי? האם רצה שאראה אותה? האם רצה שניפגש? הרי אחרת לא היה מזמין אותי לדירתם – אבל שום קול לא נשמע מכיוון המסדרון וסטון המשיך לדבר על הפרק האחרון בספרו, שיוקדש ליצירות אמנות המתארות מערכות יחסים אלימות בין בני אדם ודוממים, בעיקר סרטי אימה שבהם בובות תוקפות בני אדם ושבעיני סטון הם ביטוי לטווח הרחב של הרגשות שיכולים דוממים להרגיש כלפי בני אדם, אבל גם ייצוג מהופך לרגשי האשמה המצטברים של האדם על יחסו לדוממים.
כשסטון סגר אחריו את דלת חדר השירותים הבנתי שדלת חדר השינה היא זאת שנמצאת מולה והלכתי לאט לכיוון הדלת הסגורה שמאחוריה ישנה ליסה בלי קול, ולא התעוררה גם כשלחצתי בשקט ובעדינות את הידית והדלת נפתחה ומאחורי הסתנן לחדר החשוך פס דק של אור וגילה לי את כף הרגל הבהירה ומעליה את הגוף הדק, המכוסה בשמיכה, שנח על המיטה בגבו אליי. ידעתי שיש לי רק שניות אחדות כששמעתי את צליל המים יורדים בשירותים ולחצתי על המתג בחדר השינה והוא התמלא אור וליסה הסתובבה אליי ופניה נפערו מולי כמו מקור של ציפור גדולה. עוד הספקתי לשמוע את הצווחה של ליסה ואת סטון קורא בשמה ומה שאני זוכר אחר כך זה רק את נעליי שרצות לפניי ואת קולות הרודפים.