פגשתי את ד"ר אנדרו סטון בארוחת ערב שנערכה בחדר האוכל של גירטון קולג' (Girton College). ישבנו זה ליד זה ומכיוון שלא מצאנו עניין בנאומים שנישאו לפני הגשת המנה הראשונה (מטרת הארוחה היתה לגייס תרומות לצורך הקמת קרן להצלת חיי החתול של הקולג', באסטר), נקשרה בינינו שיחה. סטון חשב שממצאי המחקר שאני עורך, על האמת מאחורי פרשת הרצח באחוזת סטיילס והפיתרון השטני שהציע לה מי שבשבועות האחרונים נהפך בדמיוני לאויבי בנפש, הרקול פוארו, מעניינים אך לא מפתיעים. אולי לכן האזנתי מתוך עוינות מסוימת לתיאור עבודתו כחוקר של הדומם.
דלת הכניסה למעונו של המאסטר, מתוך צילומי דלתות בקיימברידג'
מדבריו של סטון התברר לי כי האבחנה שבגללה זכה בתחילת שנות השמונים לתהילה בחוגים של פילוסופים וביולוגים בקיימברידג' ובאוקספורד ולבוז בחוגים אחרים (כבר כשהתיישבנו לשולחן הבחנתי כי מר ג'פרי, השרת של הקולג', הידוע באופורטוניזם שלו, לא נוהג בו באותה מידה של כבוד שבה נהג בשאר המוזמנים), היתה שמאז המאה ה-17 המחקר המדעי מתעלם מקיומו של הדומם כקטיגוריה של קיום ומתרכז במחקר ההיסטוריה ותנאי הקיום של החי. ההגדרה הבינארית של הדומם כמה שלא חי היא אחד המשגים הגדולים של המדע המודרני, טען סטון במאמר שפירסם דווקא באמריקן ג'רנל אוף בוטני (American Journal of Botany), ולא הציע במקומה הגדרה אחרת אלא ריבוי של שאלות בעלות אופי אפיסטמולוגי באשר לצורות הקיום הרבות של הדומם בעולם.
בתרבויות אחרות ובתקופות אחרות, הוכיח סטון, לדבריו, באותו מאמר, היתה המחשבה על תנאי הקיום של הדומם בעולם עמוקה ומורכבת הרבה יותר ואילו כיום נחקר הדומם רק באופן פונקציונלי, כממלא תפקיד בעולמו של החי. גם הציור והפיסול, אמנויות שהביאו בעבר את המחשבה על הדומם לשיאיה, כמעט ואינן עוסקות עוד בדומם באופן פילוסופי אלא מתבוננות בו רק כאשר הוא משועבד אל החי. את המאמר חתם סטון בשאלה המתגרה שקוממה עליו מדענים ופילוסופים של המדע: "הפסיכואנליזה לימדה אותנו שהאדם יכול להשקיע רגשות מסוגים שונים בדוממים; אבל מה אנחנו יודעים על התחושות של הדוממים עצמם?"
השאלה ששאל סטון נשמעה לי תמוהה, אולי מפני שבדרך כלל אינני מבין את שפת הפילוסופים והמדענים ואולי מפני שבמהלך דבריו מחשבתי שבה ונדדה אל פרשת הרצח של אמילי אינגלת'ורפ, שאת תוצאותיה אני עומד להציג בחודש הבא ביום עיון באוניברסיטת תל אביב. בימים שקדמו לארוחת הערב שמתי לב כי מאז שהתחלתי בעבודתי קשה לי להתרכז בדבריהם של אחרים וגם בספרים אני מאבד עניין אחרי עמוד או שניים. עכשיו נדמה היה לי שסטון ציפה לתגובה נסערת יותר, כנראה מפני שהתרגל לכך שדבריו מעוררים סערת רגשות. אולי לכן דווקא הגביר את קצב דיבורו והחל לספר לי על ספר שהוא כותב מזה ארבע שנים, על יצירות אמנות המציגות אפשרות של מערכת יחסים הדדית בין בני אדם ודוממים, וזאת על אף שמר ג'פרי כבר פינה את הצלחות ואת כוסות הזכוכית מהשולחן ושרוב המוזמנים עזבו את חדר האוכל (בזמן פינוי הכלים נשמטה צלחת מידיו של מר ג'פרי והתנפצה על רצפת העץ העתיקה ממש מאחורי כיסאו של סטון, במה שנראה היה לי תעלול מכוון שנועד להגחיך את סטון ושג'פרי בוודאי הוסט לבצעו על ידי כמה מן המוזמנים שאליהם חייך מאחורי גבנו כשאסף את חלקי הצלחת הפגועה).
יצאנו לחצר המרכזית של הקולג' וסטון הציע שנעלה לדירת המגורים שהוקצתה לו ולבת זוגו ליסה כדי להמשיך בשיחה. כאשר אני כותב את הדברים האלה היום אני מבין כי לא נעניתי להצעה רק מפני שחיכתה לי הליכה של כ-45 דקות עד לביתי, כפי שאמרתי לעצמי באותו ערב, אלא גם מפני שהמחשבה על הכניסה לחדרים שבהם מתגוררים סטון וליסה ועל שהייה במחיצתם עוררה בי ריגוש שלא יכולתי ושאני עדיין לא יכול להסבירו. הלכתי אחרי סטון במסדרונות הקולג' בין דלתות העץ הכבדות המובילות לחדרים (דלתות שראיתי בפעם הראשונה), ובלי לדעת מדוע היה לי ברור כי הפגישה עם סטון ועם ליסה, למרות שעד לפני שעה קלה לא ידעתי שתתקיים, היתה הסיבה שבגללה הגעתי לקיימברידג'.
סגור למבקרים, מתוך צילומי דלתות בקיימברידג'
