מאמר שפורסם הבוקר בעיתון מעריב
התיאור הדרמטי של פגישת המיליארדים הלילית שנערכה בחדר ישיבות מפואר המשקיף על נהר ההדסון במנהטן, בהשתתפות ביל גייטס, וורן באפט, אופרה ווינפרי וצדיקים אחרים, איפשר לאמצעי התקשורת בישראל להמשיך לסלף את תמונת המצב הכלכלי ואת האופי האמיתי של המשבר הכלכלי.
סיקור המשבר בעיתונות הישראלית, מראשיתו, ביקש ליצור דימוי שקרי של מצב משברי שכולם שותפים לו – עשירים ועניים, מעסיקים ושכירים, בעלי הון ומקבלי קצבאות – ושרק אורך-נשימה ומאמץ משותפים לכולם יסייעו ל"משק" להיחלץ ממנו. ולכאורה, זוהי אכן המציאות בישראל. עובדה, מיליונרים איבדו חלקים נכבדים מ"שוויים" ושכירים איבדו כספי פנסיה; רמי לוי מוכר עוף ב-39 אגורות, והמחירים במסעדות היוקרה יורדים ובחלקן כבר לא מוגש כבד אווז אלא שניצל; בלשכות האבטלה העומס הולך וגובר אבל אומרים שגם "המסודרים" מהטלוויזיה ירגישו את המיתון.
אלא שדו"ח שהתפרסם בסוף השבוע מטעם מרכז אדוה ("עובדים, מעסיקים ועוגת ההכנסה הלאומית"), מוכיח כי כדי להבין את תמונת המצב הכלכלית האמיתית, צריך לפזר את מסך הערפל שיצרה העיתונות סביב "המשבר הכלכלי הגלובלי" ולהתחיל להכיר בקיומם של שני משברים שמתרחשים כאן בעצם: משבר כלכלי זמני לבעלי ההון ולמעסיקים ומשבר כלכלי מתמשך לכל השאר.
הנה העובדות: בעשור האחרון גדל בהדרגה חלקם של המעסיקים בהכנסה הלאומית (מ-9% בשנת 2002 ל-15% בשנת 2008); חלקם של השכירים בהכנסה, לעומת זאת, ירד באופן קבוע (מ-66% בשנת 2000 ל-62% ב-2008). ואם אתם רוצים את זה במספרים: העובדים איבדו 24 מיליארד שקל מחלקם בהכנסה הלאומית, כלומר 693 שקלים בכל חודש לכל עובד. ואלה היו "השנים היפות של המשק", שנות הצמיחה. ועוד נתון מעניין: בין 2003 ל-2006, לכאורה השנים שלפני המשבר, שכר העובדים השכירים בישראל לא עלה כלל. לעומת זאת, שכר המנהלים גדל בכל שנה בשיעורים שנעו בין 8% ל-18%.
הנתונים האלה מלמדים אותנו שצריך לחשוב מחדש על הגדרת המשבר הכלכלי ולדבר על שני משברים שונים. בעלי ההון, המעסיקים והמנהלים הבכירים אכן חווים משבר שאפשר לסמן את תחילתו (2008) ואולי גם את נקודת היציאה ממנו (2010). הם איבדו חלק מהונם ומשכרם, אבל אפשר לומר שהגיעו אליו מוכנים בזכות ההתעשרות שלהם לאורך העשור.
למשבר הזמני הזה יש כמובן השלכות חמורות גם על מצבם של השכירים ומקבלי הקצבאות, אבל מבחינתם הוא רק מצטרף למשבר כלכלי אחר, שלא החל בשנה שעברה ולא ייגמר בשנה הבאה. הם נמצאים בעיצומו של משבר מתמשך, של ירידה קבועה בחלקם בהכנסות. משבר זה איננו נובע משיגיונות הגורל או השוק. הוא תוצר ישיר של מדיניות כלכלית מכוונת שמובילה ממשלת ישראל בשני העשורים האחרונים. עד מתי יימשך המשבר הזה? הנה נקודת האור – זהו משבר שסופו תלוי גם בציבור העובדים עצמו. הוא יימשך עד שיבחר ויחליט אחרת.
(בדרך כלל אני לא מפרסם כאן רשימות שכתבתי למקומות אחרים. אבל זו חשובה לי. סליחה על הכפילות)
הולך ובא 
וחשוב שהבאת לכאן.
אני רק לא רואה את נקודת האור. איך אתה בכלל מצליח לדמיין שציבור העובדים יעשה משהו?
כלומר זה אולי תלוי בו, רק שציבור העובדים לא מבין שיש לו ברירה. לא מבין שאפשר וכדאי להתאגד. לא מבין מה זו סולידריות ולא מעוניין בה, ולכן נוע תנוע והיידה שרה.
תודה. הרשיתי לעצמי מידה של אופיטמיות כי אי אפשר אחרת: כמובן שזו נקודת אור רחוקה, אבל צריך לראות אותה. אולי יום אחד גם במערכת בחירות כאן, כמו במקומות אחרים, שאלות כאלה יעלו ברצינות לסדר היום ותהיה אלטרנטיבה; ואולי גם כאן, כמו במקומות אחרים, ילבש המאבק צורות אחרות
מה הבעיה בירידת התרומה היחסית של השכירים להכנסות המדינה? כלומר אינדיקציה למה זה?
למשל, אם באופן מפתיע כזה או אחר יוטל מס על בעלי ההכנסות הגבוהות – אז זה בדיוק מה שזה יגרום. ולכאורה מס לבעלי ההכנסות הגבוהות על חשבון מס לבעלי הכנסות נמוכות זה דבר טוב וחברתי – והאו בדיוק יוצר את המצב שתיארת.
אז לא ברורה לי איפה הבעיה.
הי עמית, אני מניח שראית שלא מדובר בהכנסות המדינה, שזה דבר אחד, אלא בהכנסה הלאומית, שזה דבר אחר. כלומר מה שירד הוא לא ההכנסות של המדינה ממסים ששילמו שכירים, אלא החלק של כלל הכנסות השכירים ביחס לכלל ההכנסות במדינת ישראל
ריבוי עובדי הקבלן הוא הסיבה העיקרית לירידת חלקם של השכירים.
הפטנט הזה שבו רוב העובדים בחברה לא נמצאים איתה במערכת יחסים של עובד-מעסיק גורם לכך ששכר מינימום הפך להיות בדיחה עצובה.
לא שמתי לב להבדל הקטן והמשמעותי הזה.
מיד אני הולך לקרוא מחדש מה כתבת עם הmindset הנכון.
משבר, או מצב חירום, כפי שכתב ואלטר בנימין בעקבות מרקס, אינו אלא המצב הקבוע של בני המעמדות הנמוכים, אשר הד שלו מופיע פתאום בחייהם של בני המעמדות הגבוהים. הציטוט לא מדויק, אבל רלוונטי תמיד, מסוג האמירות שאחריהן אתה, כלומר אני, מבין את העולם אחרת.
עד שהשמנים ירזו, הרזים ימותו
זוהי עוד הוכחה לכזב שב"תיאורית החלחול של הצמיחה"
מאמר חשוב. נראה לי שמעניין באופן כללי לנסות "להפריט" את "המשברים של כולנו".
תופעה דומה לזו שאתה מתאר ביחס למשבר הכלכלי מתרחשת גם בסיקור התקשורתי של משבר המים בישראל: הדגש הוא כל הזמן על פגיעות הכינרת "שלנו"- מבלי להזכיר שקיימים פערים משמעותיים בנגישות של אזרחים שונים למים בארץ.
(הישוביים הבדואים הבלתי מוכרים בנגב הם הדוגמא הקיצונית ביותר, אבל גם באיזור המרכז ראוי היה לדון בבעיות של איכות מי השתיה, ובעובדה שבפועל רבים מהתושבים נאלצים לרכוש מים מינרליים, אם הם מסוגלים לעמוד בכך כלכלית).