Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for יוני, 2009

מתוך "הכל קולנוע: חיי היצירה של ז'אן לוק גודאר" (ריצ'ארד ברודי)

 

מכיוון שאני קורא בהנאה רבה את הביוגרפיה המרתקת של ז'אן לוק גודאר שכתב מבקר הקולנוע האמריקאי ריצ'ארד ברודי, ומכיוון שהדבר היחיד שאני רוצה לעשות עכשיו זה לצטט, לא לכתוב, החלטתי להביא כאן בתרגומי החופשי קטעים קצרים מתוך הספר, שהם בבחינת שיעורים חשובים בעשייה קולנועית, למי שזה מעניין אותו.

הנה השיעור הראשון: "(אומר גודאר): פעם שאלתי את רוברטו רוסליני: 'כשאתה מקבל כסף לעשות סרט, אתה חייב לבזבז את כולו?' … ורוברטו אמר לי: 'הכי טוב לעשות סרטים שמתרחשים בימי הביניים. במהלך השבוע, כולם לבושים בשקים של תפוחי אדמה עם שני חורים לזרועות וחור אחד לראש. הכי חשוב, אל תעשה סרטים שמתרחשים ביום ראשון, כי אז צריך להלביש את הדמויות בבגדים יפים. את שאר הכסף אתה יכול לשמור לעצמך ולמשפחה שלך" (הציטוט לקוח מהספר "גודאר על גודאר").

 

עד כלות הנשימה

 

 

מודעות פרסומת

Read Full Post »

 

 

בגלל דודו טופז נזכרתי בסרט ישן ויפה וקצת נשכח של מרטין סקורסזה, "מלך הקומדיה" (king of comedy), ובגיבור שלו רופרט פפקין (רוברט דה נירו), שבדירה הקטנה שבה הוא חי עדיין עם אמו (היא לא נראית בסרט, רק שומעים אותה צועקת על רופרט מבעד לדלת חדרו), הקים לעצמו אולפן שבו הוא מופיע בכל ערב עם שובו מהעבודה, מנחה תוכנית אירוח ומראיין כוכבי קולנוע מקרטון לפני קהל מקרטון שהדביק על הקיר ולקול צחוקו המהדהד ממכשיר ההקלטה. הוא חולם להיות מלך הקומדיה, הוא מספר לאנשים ש"וודי אלן הוא חבר ותיק" וכשמישהי מסכימה לצאת איתו לדייט הוא נותן לה במתנה בזמן הארוחה דף נייר עם חתימה שלו, "כי בקרוב מאוד היא תהיה שווה מיליונים". מכיוון שהניסיונות של רופרט לשכנע את כוכב הטלוויזיה ג'רי לנגפורד (ג'רי לואיס בתפקיד גאוני) לתת לו הזדמנות להופיע בתוכנית האירוח שלו נכשלים, הוא חוטף את לנגפורד ביחד עם מעריצה אובססיבית (סנדרה ברנהרד) ואיכשהו "נוגע בתהילה" (סצינת הסיום של הסרט מורכבת ואמביוולנטית, אבל אני לא רוצה להרוס אותה למי שלא ראה).

 

אבל אולי העניין הוא בעצם לא התהילה אלא החיים. כלומר, הזעם הזה על החיים שבאיזשהו שלב מתחילים להוציא אותך מהמחזור. אולי זאת הדרמה שבגללה הסיפור הזה מרתק הרבה אנשים: הדרמה של מי שהיה משהו ועכשיו כבר איננו עוד, של מי שיצא לגמלאות, של מי שילדיו נעשים לאט לאט חזקים ממנו, של מי שהעולם כבר לא שייך לו כפי שהיה שייך פעם.

Read Full Post »

 

החלק הראשון של סיפור פגישתי עם ד"ר אנדרו סטון הובא כאן. זה המשכו:

 

אני לא יודע מי יקרא את הדו"ח הזה, שאני כותב בעיקר למעני, כדי לנסות להבין מה אירע בערב ההוא, אבל חשוב לי לדייק בעובדות ולכתוב שהדירה שאליה נכנסתי בעקבות סטון היתה מוארת היטב בכמה נורות חשמל מחופות באהילים פשוטים, ושבסלון הקטן שבו הזמין אותי סטון לשבת על ספת עור ישנה, לאחר שפינה ממנה כמה ספרים ומעטפות פתוחות, היו גם כל הסימנים של חיי שגרה המוכרים לי מביתי, כלומר חפצים שונים שננטשו לאחר שנעשה בהם שימוש מסוים ולא הוחזרו עדיין למקומם, והיו מפוזרים בצורה אקראית בין הבובות הדוממות בדמות אדם שמילאו את הסלון וכמו צפו במתרחש בדירה מכל מקום אפשרי – מעל מדפים ארוכים לאורך הקירות, מכיסאות נמוכים במרכז החדר, מאדן החלון.

 

"אני אוסף אותן מאז שהתחלתי בעבודה על הספר", אמר סטון כאשר הבחין בהבעת התימהון שעלתה כפי הנראה על פני. "כמה מהן קניתי אבל את רובן אני מוצא ברחוב. חנויות מחליפות את בובות התצוגה שלהן פעם בכמה שנים, כשהן מתבלות, וגם ילדים גדלים וההורים נפטרים מהבובות שלהם, בדרך כלל בלי ידיעתם. הנה תכיר, זאת מדלן, היא הגיעה לפני שבועיים. אספתי אותה מחנות לבגדי ילדים שנסגרה". סטון הצביע על בובת פלסטיק בדמות ילדה רזה, שישבה על כיסא קטן בפינת הסלון וידה מונחת על ברכיה בתנוחה מוזרה, כאילו נשברה. מן הפרוזדור הקצר, שמוליך, כפי שהייתי עתיד לגלות, אל החדרים הפנימיים, לא נשמע אף קול למרות שסטון קרא פעמים אחדות לליסה כדי שתבוא להצטרף אלינו. הוא אמר שהיא כנראה נרדמה או שאולי היא מתקלחת ואני ראיתי להרף עין בדמיוני אישה צעירה (משום מה הייתי בטוח שליסה צעירה מסטון בשנים רבות), ששערה קצר וכהה, לבושה בחלוק רחצה והולכת ברגליים רטובות בתוך עולם הבובות עם עיני הזכוכית שיצר עבורם סטון, עולם שהייתי משוכנע כי זמן רב לא נכנס אליו אדם אחר.
"ליסה לא מקנאה בכל הבובות האלה, שאתה יכול לקיים איתן מערכות יחסים? הרי בעצם אתה חי בפוליגמיה", אמרתי בצחוק, אולי כדי לנתק את עצמי מהמחשבה שבלי ידיעתי הלכה והשתלטה עלי, אבל בעיניו של סטון הופיע פתאום כאב שלא יכולתי לשאת.
"ליסה מבינה", הוא אמר. "אתה כנראה מאלה שלא מבינים".
רציתי לומר לו שהוא טועה ושאני דווקא מבין, אבל בכל זאת היה דבר אחד שלא הבנתי. את האפשרות שההתנכרות החברתית שנכפתה על סטון, ואשר הכרתי בהתנהגות המעליבה של מר ג'פרי כלפיו בארוחת הערב, יכולה היתה להוביל אותו לתיאוריות על תחושותיהם של דוממים, לכתיבה על יצירות אמנות המציגות קשרים רגשיים בין בני אדם ודוממים ולאיסוף הבובות הנטושות, את זה הבנתי מיד. אבל האם, לפי מה שסיפר לי סטון, ההתנכרות החברתית שמר ג'פרי ביטא לא החלה רק לאחר שסטון כבר פיתח את התיאוריות שלו על הדוממים ובגללן? לפני כן הוא היה בוודאי אדם אהוד ומוערך כי אחרת לא היה מתקבל כלל לקולג'.
אולי מכיוון שנפגע מדבריי, החליט סטון בינתיים לא לחכות לליסה, מזג לשנינו שתייה והמשיך לספר לי על פרק המבוא ההיסטורי בספרו, שבו יוכיח כי מאז ומעולם נוצרו יצירות אמנות שבהן בני אדם ודוממים אוהבים זה את זה אהבה הדדית, החל מן המיתוס היווני הקדום על פיגמליון המתאהב בגלתיאה, פסל בדמות אישה שיצר, דרך הסיפור של הסופר הגרמני א.ת.א הופמן, "איש החול", המגולל את אהבתם הטרגית של נתנאל והבובה אולימפיה, ועד לסרט ההוליוודי "הבובה מחלון הראווה" (Mannequin) המתאר את אהבתם של ג'ונתן סוויצ'ר ובובת הפלסטיק אמה הסיר. לדבריו, במאה השנים האחרונות היצירות האלה מובנות ומפורשות כייצוג של יחסים חד-צדדיים שבהם משקיע החי רגשות הקרובים לטירוף בדומם ורק מדמיין כי הדומם נענה לו, ובעשור האחרון המגמה השלטת במחקר אלימה עוד יותר ומפרשת את יחסו של החי אל הדומם כיחס פטישיסטי (מנימת דבריו של סטון נדמה היה לי כי יותר מכל הכאיבה לו הצלחת הספר של מי שהיה פעם ידידו הקרוב, ג'ון סטרטון, "הגוף הנחשק – פטישיזם תרבותי והארוטיקה של הצריכה"). אלא שלדברי סטון, הפרשנות הזאת, המושפעת מהגותו של פרויד, היא רק פרשנות אפשרית אחת, והוא מצליח להראות בספרו כי זוהי פרשנות מגמתית המניחה, כפי שמניח המדע המודרני שוב ושוב, כי הדומם איננו נמצא בעולם אלא כפונקציה של החי. סטון, לעומת זאת, מבקש לא להציע ליצירות הללו פרשנות אלא להתבונן בהן כפשוטן, כלומר לראות בהן יצירות המתעדות את האפשרות של החי והדומם לקיים מערכת יחסים הדדית, אפשרות שהיתה טבעית לפילוסופיה היוונית, למשל, הרבה יותר מתיאוריות אנתרופוצנטריות על פנטזיות, פטיש ואובססיה.
סטון דיבר עכשיו בקול רם יותר ואני חשבתי שזה לא רק מפני שנסחף בשטף הטיעון אלא גם כי קיווה שליסה תתעורר, על אף שוויתר לכאורה על האפשרות שתשב איתנו. האם רצה שתתעורר ותצטרף אלינו כדי לחזק אותו בטענותיו לנוכח מה שחווה כספקנות מצידי? האם רצה שאראה אותה? האם רצה שניפגש? הרי אחרת לא היה מזמין אותי לדירתם – אבל שום קול לא נשמע מכיוון המסדרון וסטון המשיך לדבר על הפרק האחרון בספרו, שיוקדש ליצירות אמנות המתארות מערכות יחסים אלימות בין בני אדם ודוממים, בעיקר סרטי אימה שבהם בובות תוקפות בני אדם ושבעיני סטון הם ביטוי לטווח הרחב של הרגשות שיכולים דוממים להרגיש כלפי בני אדם, אבל גם ייצוג מהופך לרגשי האשמה המצטברים של האדם על יחסו לדוממים.
כשסטון סגר אחריו את דלת חדר השירותים הבנתי שדלת חדר השינה היא זאת שנמצאת מולה והלכתי לאט לכיוון הדלת הסגורה שמאחוריה ישנה ליסה בלי קול, ולא התעוררה גם כשלחצתי בשקט ובעדינות את הידית והדלת נפתחה ומאחורי הסתנן לחדר החשוך פס דק של אור וגילה לי את כף הרגל הבהירה ומעליה את הגוף הדק, המכוסה בשמיכה, שנח על המיטה בגבו אליי. ידעתי שיש לי רק שניות אחדות כששמעתי את צליל המים יורדים בשירותים ולחצתי על המתג בחדר השינה והוא התמלא אור וליסה הסתובבה אליי ופניה נפערו מולי כמו מקור של ציפור גדולה. עוד הספקתי לשמוע את הצווחה של ליסה ואת סטון קורא בשמה ומה שאני זוכר אחר כך זה רק את נעליי שרצות לפניי ואת קולות הרודפים.

 

 

Read Full Post »