Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for יולי, 2009

אני לא הייתי שם כשהכל התחיל. אכלתי לבדי ארוחת צהריים בקפיטריה של יוניברסיטי קולג' אוף לונדון (UCL) ועברתי שוב על הרשימות שהכנתי לקראת הרצאתי, שבה הייתי אמור להציג בפעם הראשונה בכנס בינלאומי של חוקרי ספרות עברית פרק מתוך עבודת הדוקטורט שלי, המציע פרשנות פסיכואנליטית לסיפור "פרנהיים".
רק אחר כך סיפרו לי שד"ר מוטי גורן מהאוניברסיטה העברית, שסירב לפני שנתיים להיות המנחה שלי בעבודת הדוקטורט ואשר הציג בכנס הרצאה מזהירה על תשוקה ופרוורסיה ביצירתו של אורי ניסן גנסין, ישב עם אשתו בזמן הפסקת הצהריים בפאב בטורינגטון פלייס (Torrington Place), לא רחוק מבניין רוברטס (Roberts) שבו נערך הכנס, כאשר לפאב נכנסו שלושה חוקרים מהכנס של הספרות הצרפתית שנערך במקביל, ובעוברם ליד השולחן של ד"ר גורן ואשתו, העיר המבוגר מביניהם, בקול רם ובאנגלית, הערה בעניין הספרות העברית שאין ספק כי כוונה לאוזניו של ד"ר גורן ונועדה להשפילו. אחר כך, בזמן שד"ר גורן ואשתו סעדו, נעצו בהם חוקרי הספרות הצרפתית עיניים מתגרות. החוקר המבוגר והיהיר לא הפסיק להסתכל במופגן ברגליה החשופות של אשתו של ד"ר גורן.

 

יוניברסיטי קולג' אוף לונדון, פעם

 

אחרי שליווה את אשתו ל-Royal National Hotel, שבו התאכסנו כמה מאורחי הכנס ולמרבה האירוניה גם כמה מהמשתתפים בכנס הספרות הצרפתית, וביקש ממנה לא לעזוב את חדרם עד שישוב, חזר ד"ר גורן לבניין רוברטס וסיפר על מה שאירע לידידו ושותפו לעריכת כתב-העת "קריאות", פרופ' עמי אברבוך מהחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, ולשני דוקטורנטים שלו. הארבעה ארבו לחוקרי הספרות הצרפתית בכיכר הקטנה והמוצלת שלפני הבניין, מול חנות הספרים ווטרסטונ'ס (Waterstone's).
ד"ר גורן הלם בפניו של החוקר המבוגר, פרופ' אלברט מסטרסון מאוניברסיטת אוקספורד (למזלה של משטרת לונדון, המשתתפים בשני הכנסים חויבו לענוד תגים עם שמם, מה שהקל על מלאכת הזיהוי), עם צינור ברזל ארוך שלקח מבניין סמוך שנמצא בשיפוצים. הוא ריסק את אפו של מסטרסון ואת שיניו הקדמיות. מסטרסון, שאחר כך נודע לי כי הוא אחד החוקרים החשובים באירופה של יצירת בלזאק, נפל והתפתל על המדרכה אך ד"ר גורן המשיך להכות בעזרת צינור הברזל, שכבר נטף דם, בברכיו ובקרסוליו, עד שממש פירק את כף רגלו מן השוק שהיתה מחוברת אליה וחשף את בשרו המדמם מתחת לעור. פרופ' אברבוך ושני תלמידי המחקר שלו, שאחד מהם עוסק בעבודת הדוקטורט בנושאים דומים לשלי ושהרצאתו ביום הראשון של הכנס – על מוטיב האילמות ביצירתה של דבורה בארון – זכתה לשבחים רבים, מנעו משני החוקרים האחרים להגיש עזרה למסטרסון.
מאוחר יותר התברר לי, כי מכיוון שהמושבים בכנס של הספרות הצרפתית החלו בשעה עגולה, כלומר רבע שעה לפני המושבים בכנס שלנו, סמוך לשעה שתיים הגיעה לכיכר חבורה אחרת של חוקרי ספרות צרפתית פוסט-מודרניסטיים מפריז, העוסקים בשירה דאדאיסטית וסוריאליסטית ונחשבים למהפכניים ולפרועים במיוחד. הם היו אלה שהתנפלו על חוקרי הספרות העברית, שיחררו את חבריהם מאחיזתם של פרופ' אברבוך והדוקטורנטים שלו, והחלו להכות אותם באכזריות ובפראות רבה. ד"ר גורן היה הקורבן העיקרי של ההתקפה הברוטלית: שניים מחוקרי השירה הרדיקליים אחזו בזרועותיו ושלישי עמד מאחוריו ומשך בשערו עד שתלש מקרקפתו קווצות-שיער, בזמן שחוקר אחר, רביעי, עמד מול ד"ר גורן והלם באגרופיו בגרונו, בהשראת סיפוריו של אדגר פו.
אינני יודע באיזה מצב הייתי מוצא את ד"ר גורן, אלמלא החלטתי במקרה להקדים ולהגיע למושב של שתיים ורבע, שעסק בפרוזה ובשירה של יוצרים מזרחיים צעירים, כדי לתפוס לעצמי מקום באחת השורות האחרונות של החדר ולהימנע ממבטיהם הנבוכים של שאר המשתתפים בכנס, שרבים מהם לא הכירו עדיין את עבודתי או את מראה פני. אבל כשהבחנתי ממרחק בטבח האלים שמבצעים בכיכר הפסטורלית חוקרי הספרות הזרים בחוקרי הספרות העברית, לא חשבתי פעמיים, ניפצתי על שפת המדרכה את בקבוק הזכוכית שהיה בידיי ומיהרתי לחוש לעזרתם, למרות המחלוקות הקשות שהיו לי עם כמה מהם והטינה שהחנקתי בלבי על כך שהמארגנים – וגורן ואברבוך ביניהם – דחקו את הרצאתי ליום האחרון של הכנס, כשברור שרבים מהמשתתפים כבר יעדיפו להסתובב בלונדון ולא יבואו לשמוע אותה.
גם עכשיו, ימים אחדים אחרי מה שקרה, אין לי שום עניין להאיר את חלקי בקרב הזה באור יקרות. אני כותב את הדברים רק לעצמי ולמען מי שבעוד שנים רבות יבקשו לדעת את כל האמת על ההיסטוריה של מחקר הספרות העברית ואולי ימצאו את הדברים הללו במכון "גנזים", אם יישמרו עד אז. אני אינני גיבור – ואף פעם לא ביקשתי להיות. גם לא כשנעצתי את הזכוכית המחודדת בגבו של חוקר הספרות הצרפתית שהתעלל בד"ר גורן, גם לא כשקרעתי בה את עורם של אלה שהחזיקו בזרועותיו. גם עכשיו אני חושב שעשיתי את מה שכל חוקר ספרות עברית היה עושה במקומי.
למחרת, כשסיימתי את הרצאתי בכנס והקהל שמילא את החדר קם על רגליו והריע לי, לא ידעתי עוד אם היה זה בזכות הדברים שאמרתי על "פרנהיים" או בגלל המעשה שעשיתי ביום האתמול (לצערי, דווקא ד"ר גורן ופרופ' אברבוך, שבמובנים רבים בשבילם כתבתי את הרצאתי, לא הגיעו כדי לשמוע אותה, אבל התקשרו כדי לומר שאינם יכולים להשתחרר מבית החולים). אני זוכר רק שלמשמע מחיאות הכפיים התעוררה בי תשוקה אחת בלבד: להימלט משם אל ספרייתי, לשוב ולהסתגר בה – ולכתוב.

מודעות פרסומת

Read Full Post »