אני לא הייתי שם כשהכל התחיל. אכלתי לבדי ארוחת צהריים בקפיטריה של יוניברסיטי קולג' אוף לונדון (UCL) ועברתי שוב על הרשימות שהכנתי לקראת הרצאתי, שבה הייתי אמור להציג בפעם הראשונה בכנס בינלאומי של חוקרי ספרות עברית פרק מתוך עבודת הדוקטורט שלי, המציע פרשנות פסיכואנליטית לסיפור "פרנהיים".
רק אחר כך סיפרו לי שד"ר מוטי גורן מהאוניברסיטה העברית, שסירב לפני שנתיים להיות המנחה שלי בעבודת הדוקטורט ואשר הציג בכנס הרצאה מזהירה על תשוקה ופרוורסיה ביצירתו של אורי ניסן גנסין, ישב עם אשתו בזמן הפסקת הצהריים בפאב בטורינגטון פלייס (Torrington Place), לא רחוק מבניין רוברטס (Roberts) שבו נערך הכנס, כאשר לפאב נכנסו שלושה חוקרים מהכנס של הספרות הצרפתית שנערך במקביל, ובעוברם ליד השולחן של ד"ר גורן ואשתו, העיר המבוגר מביניהם, בקול רם ובאנגלית, הערה בעניין הספרות העברית שאין ספק כי כוונה לאוזניו של ד"ר גורן ונועדה להשפילו. אחר כך, בזמן שד"ר גורן ואשתו סעדו, נעצו בהם חוקרי הספרות הצרפתית עיניים מתגרות. החוקר המבוגר והיהיר לא הפסיק להסתכל במופגן ברגליה החשופות של אשתו של ד"ר גורן.

יוניברסיטי קולג' אוף לונדון, פעם
אחרי שליווה את אשתו ל-Royal National Hotel, שבו התאכסנו כמה מאורחי הכנס ולמרבה האירוניה גם כמה מהמשתתפים בכנס הספרות הצרפתית, וביקש ממנה לא לעזוב את חדרם עד שישוב, חזר ד"ר גורן לבניין רוברטס וסיפר על מה שאירע לידידו ושותפו לעריכת כתב-העת "קריאות", פרופ' עמי אברבוך מהחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, ולשני דוקטורנטים שלו. הארבעה ארבו לחוקרי הספרות הצרפתית בכיכר הקטנה והמוצלת שלפני הבניין, מול חנות הספרים ווטרסטונ'ס (Waterstone's).
ד"ר גורן הלם בפניו של החוקר המבוגר, פרופ' אלברט מסטרסון מאוניברסיטת אוקספורד (למזלה של משטרת לונדון, המשתתפים בשני הכנסים חויבו לענוד תגים עם שמם, מה שהקל על מלאכת הזיהוי), עם צינור ברזל ארוך שלקח מבניין סמוך שנמצא בשיפוצים. הוא ריסק את אפו של מסטרסון ואת שיניו הקדמיות. מסטרסון, שאחר כך נודע לי כי הוא אחד החוקרים החשובים באירופה של יצירת בלזאק, נפל והתפתל על המדרכה אך ד"ר גורן המשיך להכות בעזרת צינור הברזל, שכבר נטף דם, בברכיו ובקרסוליו, עד שממש פירק את כף רגלו מן השוק שהיתה מחוברת אליה וחשף את בשרו המדמם מתחת לעור. פרופ' אברבוך ושני תלמידי המחקר שלו, שאחד מהם עוסק בעבודת הדוקטורט בנושאים דומים לשלי ושהרצאתו ביום הראשון של הכנס – על מוטיב האילמות ביצירתה של דבורה בארון – זכתה לשבחים רבים, מנעו משני החוקרים האחרים להגיש עזרה למסטרסון.
מאוחר יותר התברר לי, כי מכיוון שהמושבים בכנס של הספרות הצרפתית החלו בשעה עגולה, כלומר רבע שעה לפני המושבים בכנס שלנו, סמוך לשעה שתיים הגיעה לכיכר חבורה אחרת של חוקרי ספרות צרפתית פוסט-מודרניסטיים מפריז, העוסקים בשירה דאדאיסטית וסוריאליסטית ונחשבים למהפכניים ולפרועים במיוחד. הם היו אלה שהתנפלו על חוקרי הספרות העברית, שיחררו את חבריהם מאחיזתם של פרופ' אברבוך והדוקטורנטים שלו, והחלו להכות אותם באכזריות ובפראות רבה. ד"ר גורן היה הקורבן העיקרי של ההתקפה הברוטלית: שניים מחוקרי השירה הרדיקליים אחזו בזרועותיו ושלישי עמד מאחוריו ומשך בשערו עד שתלש מקרקפתו קווצות-שיער, בזמן שחוקר אחר, רביעי, עמד מול ד"ר גורן והלם באגרופיו בגרונו, בהשראת סיפוריו של אדגר פו.
אינני יודע באיזה מצב הייתי מוצא את ד"ר גורן, אלמלא החלטתי במקרה להקדים ולהגיע למושב של שתיים ורבע, שעסק בפרוזה ובשירה של יוצרים מזרחיים צעירים, כדי לתפוס לעצמי מקום באחת השורות האחרונות של החדר ולהימנע ממבטיהם הנבוכים של שאר המשתתפים בכנס, שרבים מהם לא הכירו עדיין את עבודתי או את מראה פני. אבל כשהבחנתי ממרחק בטבח האלים שמבצעים בכיכר הפסטורלית חוקרי הספרות הזרים בחוקרי הספרות העברית, לא חשבתי פעמיים, ניפצתי על שפת המדרכה את בקבוק הזכוכית שהיה בידיי ומיהרתי לחוש לעזרתם, למרות המחלוקות הקשות שהיו לי עם כמה מהם והטינה שהחנקתי בלבי על כך שהמארגנים – וגורן ואברבוך ביניהם – דחקו את הרצאתי ליום האחרון של הכנס, כשברור שרבים מהמשתתפים כבר יעדיפו להסתובב בלונדון ולא יבואו לשמוע אותה.
גם עכשיו, ימים אחדים אחרי מה שקרה, אין לי שום עניין להאיר את חלקי בקרב הזה באור יקרות. אני כותב את הדברים רק לעצמי ולמען מי שבעוד שנים רבות יבקשו לדעת את כל האמת על ההיסטוריה של מחקר הספרות העברית ואולי ימצאו את הדברים הללו במכון "גנזים", אם יישמרו עד אז. אני אינני גיבור – ואף פעם לא ביקשתי להיות. גם לא כשנעצתי את הזכוכית המחודדת בגבו של חוקר הספרות הצרפתית שהתעלל בד"ר גורן, גם לא כשקרעתי בה את עורם של אלה שהחזיקו בזרועותיו. גם עכשיו אני חושב שעשיתי את מה שכל חוקר ספרות עברית היה עושה במקומי.
למחרת, כשסיימתי את הרצאתי בכנס והקהל שמילא את החדר קם על רגליו והריע לי, לא ידעתי עוד אם היה זה בזכות הדברים שאמרתי על "פרנהיים" או בגלל המעשה שעשיתי ביום האתמול (לצערי, דווקא ד"ר גורן ופרופ' אברבוך, שבמובנים רבים בשבילם כתבתי את הרצאתי, לא הגיעו כדי לשמוע אותה, אבל התקשרו כדי לומר שאינם יכולים להשתחרר מבית החולים). אני זוכר רק שלמשמע מחיאות הכפיים התעוררה בי תשוקה אחת בלבד: להימלט משם אל ספרייתי, לשוב ולהסתגר בה – ולכתוב.
אברבוך מת בינתיים. בייסורים. למען האמת הוא הורעל עוד קודם התקריות, טיפין-טיפין, בידי מאסטרנט. התקן שהתפנה, כמובן, לא יאוייש
מצויין, באמת. רק האם אין זו המציאות הנורמטיבית בחוגים ובכנסים למדעי הרוח?
אמנם אין מרביצים שם כדי להרוג (לפחות לא בבקבוקי בירה ולומים) את מקום האלימוּת הפיסית תופסת הכוחנוּת, גסוּת הרוח, הִלוּך אימים, ופנקסנות אין-סופית.
וחוץ מזה, לא יכולת להתידד מבעוד מועד עם המשוררים הדאדאיסטיים? הם נשמעים חבר'ה לעניין, זה היה יכול לשנות קצת את פני הדברים.
בתשובה לשאלתו של שועי, ממה שאני שומע הטבח הזה הוא כלום לעומת מה שמתרחש בחוגים לספרות עברית.
במיוחד אנצור את המשפט: "שעשיתי את מה שכל חוקר ספרות עברית היה עושה במקומי".
הי שועי, תודה. מכיוון שזה אכן קורה הרבה, הייתי מיומן כל כך וידעתי מה לעשות ברגע שראיתי את הסצינה מתרחשת ולא נכנסתי לפניקה או משהו. אחרי הכל, זאת לא הפעם הראשונה
פעם הייתי נתון, בהִוָּדעי לאלימות כזאת, במבוכה רבה.עד שנִטְעה בלבי חרדת מות עזה, שכה העיקה על רבים מבין קודמיי. הדבר השיאני לדמות בלבי מציאות חלופית ובה חוקרים ואינטלקטואלים מנסים לדקור אלו את אלו רק כאשר הם מפנים זה לזה את גבם. דמיונות שווא, משאות מדוחים. ואט אט הבנתי כי בין כה ובין כה שרוי האדם בצנוק האקדמי (ובן מנשבת מעט מאוד רוח) בתוך מצב של חרדת ההיוֹת, כמשורר רוסי תחת משטר סטאלין, ואם שומא על הדוקטורנט/דוקטור צעיר להתייצב לבסוף בפני כתת יורים, או למצער לשוב ולהפגע מבעלי האגרוף הותיקים, שמישהו רוממם מבין דרי שוק הקצבים, יחרוג נא ממנהגו של סוקרטס לפני גיאורגיאס (מוטב לסבול עוול על פני גרימת עוול) וישיב מלחמה שערה.
אך אמוֹר לי, ודאי ביוניברסיטי קולג' אוף לונדון, נעצרת המולת הקרב מדי ערב בשעה 17:00
בכדי להסב ללגימת תה מהביל או בירה לונדונית חמימה, ולשיח רעים, העוסק בסיכום המהלומות והפצעים כולם.
התמוגגות באגף האקדמי, והזדהות עם שפע תיאורי האלימות. משפט המפתח הוא כנראה בתגובה של דרור: "התקן שהתפנה, כמובן, לא יאויש" (לידיעת המאסטרנטים והדוקטורנטים עם בקבוקי הרעל).
🙂
אבל לא מגיע לקרסולי מה שקורה במחלקה לתקשורת
במכללה אחת מסויימת ובכלל
כן, כן
אפילו כשאתם הולכים מכות וחוטפים מכות, אתם ממשיכים להדיר את הסופרות העבריות. בכל הסיפור הזה אין אישה אחת.
שועי, אצל האנגלים אולי מפסיקים בחמש, אבל אנחנו והצרפתים המשכנו עד שמונה, שאז נעצרנו כדי לראות את מהדורת החדשות. ומירי, דווקא יש אישה, אשתו של ד"ר גורן, אבל שמים אותה בחדר עד שיגמרו את המכות (ובכל זאת האמת היא שאת צודקת, הרי היו גם נשים)
ואחר כך עוד אומרים שהספרות לא יורדת לרחוב.
ובכלל, כּתוּב למשעי. הסתגר וכתוב עוד. רק ודא שיש לך מפתח לחדר.
קאם און.
אפשר בבקשה לקרוא טקסט, רק לפעמים, ושוב, בבקשה, לא רק באופן מגדרי?
לדרור:
אתה מתכוון לסינקדוכת הרגליים?
אשת ה-דוקטור היא רק הטריטוריה המסומנת בשתן, אין לה אפילו שם
ללאה:
בהחלט לא.
אבל אני מוכנה ללכת אתך מכות, ואם תנצח/י – אשקול שנית.
שהאקשן האקדמי האמיתי נמצא בספרות! דרור, סיפורך מלא העזוז סיפק לי השראה. האם יהיה זה חצוף לשאול בעצתך – לאיזו חוליה/כיתה/מחלקה לספרות אתה ממליץ להצטרף?
מה זאת אומרת, לדקונסטרוקטיביסטים כמובן, יש שם הכי הרבה יוצאי יחידות קרביות
אתה חוקר ספרות או חוקר שב"כ?
אף אחד לא הדיר את הנשים. הן התרכזו בסניף הדרומי של האוניברסיטי אוף לונדון, ליד לאבן סנטר, ביה"ס המפורסם למחול. בכנס של ה—
DDD, (death, dying, and disposal)
שדן בהיבטיו של המוות
שהו באותה עת קבוצה נבחרת של חוקרות מרחבי העולם כשלפתע , בדיוק כשפרופ' שוש אורן, פמיניסטית ידועה, הציגה את המאמר המרכזי בכנס על ציד מכשפות , החלו הרוחות באולם לסעור, וגברת (שיש אומרים שנולדה דווקא גבר) אינגריד תומסטון, התפרצה והאשימה את פרופסור אורן בנקיטה בפרקטיקה של וודו כלפי עמיתותיה לדיסציפלינה. "אחרת", היא טענה, "כיצד ניתן להסביר את מותן, זו אחר זו, של שלוש פרופסוריות בולטות, (כאן היא נקבה בשמן, אבל לא הצלחתי לקלוט, לצערי) שתרמו תרומה כה מרכזית לחקר המוות, מוות שאירע מיד אחרי שתקפו את פרופ' שוש אורן, והאשימו אותה ברדידות, פלגיאטריזם ונטייה לדרמטיות יתר". הגברת (שכנראה היתה דווקא אדון) לא הספיקה לסיים את דבריה ומיד צנחה על הרצפה, פיה מתעוות, ולרופאה שנכחה במקום לא נותר אלא לקבוע את מותה. האירוע עוד לא הסתיים. אנסה לדווח בהמשך.
מעניין מה היה קורה אילו היו נותנים לכל משתתף בכנסים האלו מטול rpg קטן. לא משהו משוכלל, ובכל זאת, אפקטיבי.
סוף סוף החוגים לספרות עברת עסוקים בדברים מעניינים.
נבצר ממני להשתתף בכנס מסיבות אישיות, אבל עכשיו אני יודע בדיוק מה התרחש שם בזכות הרשימה שלך. דרור חביבי, חסכת לי נסיעה ללונדון!
להתראות בתל אביב.
שחר
נפלא . שנון מצחיק
לתומי חשבתי שזה רק בקרב חברי הפסיכואנליטיקנים (ראה לדוגמא "רצח בשבת בבוקר" שנכתב לפני שנים רבות)
בזמן שאתם הגברים הלכתם מכות כדי להוכיח את גבריותם במסווה של מאבק לחיים ולמוות התנהלו קרבות חתרניים הרבה יותר בספירה המושתקת דכאנית. ההיסטוריה האלטרנטיבית עוד תסופר ותונצח ביום מן הימים בארכיון 'גנוזות'
אחלה בלוג!
לייק