Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for נובמבר, 2009

1. הזקן בהצגה היומית שומר בידו לאורך כל הסרט את הכרטיס שקרע הסדרן, מניח אותו בפח האשפה ביציאה מאולם הקולנוע.

2. רוברט לא היה אף פעם בישראל. הוא בא לקיימברידג' לפני הרבה שנים, לעשות תואר בעברית. למד את השפה מיצירות ספרות מודרניות, בעיקר מיזהר. עכשיו הוא כבר בן יותר מארבעים, אין לי מושג ממה הוא מתפרנס. הוא משוכנע שבישראל מדברים עברית כזאת, כמו של יזהר. הוא ממשיך לבוא מדי פעם להרצאות, לראות יהודים, חושב על דוקטורט. כשיורד הערב ומתקרר, הוא מהדק סביב גופו את המעיל המרופט שלו ואומר: "הכל מתרקע למקשת זהב אחת, ומעליה זרויים אבקות פז מהבהב, נרגש, חלקת זהב עגולה, עצומה, עד אין אפסיים, ושם מאחור, בערפל הערב, שם אפשר יש איזה עצב אחר, עצב כוסס, אותו עצב של מי-יודע, של מי-יודע של גזירת-החיים, שהשמש תשקע והוא יישאר כאן, בינינו, לא גמור".

3. האיש שחוזר הביתה, לבדו, ולא יודע שבבית, בחושך, מאחורי רהיטים שהוזזו, מחכים לו שיחזור וידליק את האור.

 

מה שנשאר

מודעות פרסומת

Read Full Post »

הדברים לקוחים כמעט מלה במלה מסיפור שסיפר לי גבר שפגשתי בספרייה המרכזית, שהציג עצמו כחוקר סרבי בשם דניאל זילאניץ', ושכותב, כמוני, עבודה על תולדות הסיפור הבלשי:

רק כשקראתי את המאמר השלישי בקובץ המאמרים הנדיר על הסיפור הבלשי, שמצאתי במקרה באחד המסדרונות הצרים במרתף הספרייה המרכזית, הבנתי מה הסיבה לכך שמתחילת הקריאה בספר הרגשתי שמישהו מתבונן בי: כל פסקה שמצאתי בה עניין כבר היתה מסומנת בקו דק, שצויר לידה בשולי העמוד בעיפרון.
לרגע חשבתי שכבר קראתי את הספר לפני שנים אחדות והדבר נשכח ממני, ולהרף עין ראיתי את עצמי מתבונן בגבר שגבו כפוף אל השולחן הארוך בפינת אולם הקריאה החשוך. אבל מיד הבנתי שגם אם קראתי את הספר ושכחתי, לא ייתכן שהחזקתי מימיי את העותק הזה ממש, כי רק לפני כמה ימים נכנסתי בפעם הראשונה לספרייה המרכזית. רק אז עלה בדעתי הרעיון שלפני קרא בספר אדם שדפוסי המחשבה שלו זהים לגמרי לשלי ושסביר להניח שמחקרו הוביל אותו לאותן מסקנות.

בדרכי הביתה, לא הצלחתי להשתחרר מהתחושה שמישהו הולך בעקבותיי, גם לא כשאמרתי לעצמי שאין בתחושה הזאת כל היגיון. הרי אם אותו אדם נמצא עכשיו בקיימברידג', הייתי אני זה שהלך בעקבותיו ולא הוא בעקבותיי. בכל זאת הארכתי את הדרך והלכתי לאורך חלונות הראווה ברחוב המרכזי, שמנורות-קישוט צבעוניות כבר תלויות בהם מתנדנדות לקראת חג המולד ושופכות על המדרכות כתמים אדומים וסגולים של אור-דמדומים.
בחדר העבודה מצאתי את שלושת הספרים הנוספים על תולדות הסיפור הבלשי שלקחתי בהשאלה מהספרייה וגיליתי את מה שלבי ניבא לי. בכל הספרים מצאתי את אותם סימונים בעיפרון דק – קווים שקטים, קצרים, מצוירים בשולי העמוד – ותמיד ליד פסקאות שמעיון מהיר בהן התברר לי כי היו פסקאות שגם אני הייתי בוחר לסמן; פסקאות שסימונן העיד על כך שדפוסי המחשבה של האדם שקרא בספר לפני לא היו קרובים, או דומים סתם, לדפוסי המחשבה שלי, אלא שהיו דפוסי מחשבה זהים, שלא היו יכולים להיווצר אלא מאותה היסטוריה בדיוק אשר יצרה את דפוסי המחשבה שלי, ושהיתה חייבת להוביל את האדם שקדם לי לאותן מסקנות בדיוק, לזמן את שנינו לאותה עיר ואולי אפילו להועיד לנו אותו גורל. 

 

במשך שעה ארוכה בחנתי את הקווים שצייר האדם שקדם לי בארבעת הספרים. רוב הקווים היו זהים באורכם ובצורתם. הם סומנו כאמור בעיפרון והיו קצרים, ישרים ותמציתיים. כאשר גילה פסקה שעוררה בנו עניין, הוא לא טרח לסמן אותה לכל אורכה, מהשורה הראשונה ועד לאחרונה, אלא מתח את הקו במרכזה, בביטחון רב, בתנועה חדה, שהעידה על שקט נפשי, על עקביות ועל רמות ריכוז גבוהות. האדם ששירטט את הקו הצטייר בעיני כאדם גבוה, שההססנות ממנו והלאה. מצורת הקו נדמה היה לי שאני יכול ממש לראות את כף ידו – כף גרומה אבל חזקה, האצבעות הלבנות ארוכות וחזקות אבל יש בהן גם מידה של גמישות וסבלנות – ושמכף היד אני יכול לעלות ולדמיין גם את זרועו החסונה. יותר לא יכולתי לראות.
ההתבוננות הממושכת בקווים הישרים לא היתה יכולה שלא להזכיר לי בסופו של דבר את צורת הסימון שלי-עצמי. אני מותח בעט כחול קווים מבולבלים, עצבניים, מתחת לשורות שאני מבקש לסמן (ולא בצידן), קווים נרעדים שעולים ויורדים, כאילו שבים ויוצאים משליטתה של היד המציירת, נכנסים לעתים קרובות אל תוך השורה ומסתבכים במלים המודפסות. בעקבות ההשוואה הזאת התפרצה תחושת הבהלה שהתחפרה בי מאז שעות אחר הצהריים. אף פעם לא התבוננתי כך בצורת-הסימון שלי ונדמה היה לי עכשיו שמעולם לפני כן לא הייתי שקוף כל כך. בבהירות-השכל שמולידה לעתים קרובות החרדה הבנתי פתאום שבקיימברידג' נמצא אדם שדפוסי המחשבה שלו זהים לשלי – אבל אופיו שונה לגמרי.

אני לא חושב שאני אדם אמיץ. היו לי בחיים לא מעט הזדמנויות להוכיח אומץ לב ולא עשיתי זאת. אבל הפעם, אולי בזכות הקווים השקטים, היה לי ברור שהדרך היחידה להביס את החרדה שהשתלטה עלי היא לחפש את האדם ולפגוש אותו פנים אל פנים, גם אם תוצאות המפגש יהיה עבורי קשות מנשוא. 
לא עצמתי עין בלילה ההוא. התהפכתי במיטה, הקשבתי לחיים בחושך וניסיתי לגבש תוכנית פעולה. ידעתי שעליי להשיג את רשימות ההשאלה של הספרייה, ולהצליב בין שמות אלפי הקוראים שבוודאי השאילו את ארבעת הספרים שהיו ברשותי. כל מה שאני צריך, חשבתי שוב ושוב, הוא להשיג איכשהו את רשימות ההשאלה. אלא שלפנות בוקר עלתה בדעתי אפשרות נוספת, שכמעט טרפה עליי את דעתי: הרי האדם שצייר את הקווים בעיפרון יכול היה לעשות זאת בספרייה עצמה, בלי להשאילם!

מה שלא ידעתי בלילה ההוא, שהיה אחד הארוכים והקרים בחיי, זה שהחומרה הביורוקרטית של קיימברידג', שפעמים כה רבות בחודשים האחרונים חשתי שהיא מכבידה עליי, תבוא הפעם לעזרתי.
כמה ימים לאחר אותו לילה, בביקור הבא שלי בספרייה, נודע לי כי פעם בשנה נסגרת הספרייה ל"שבוע הפיקוח השנתי על הספרים". במהלך השבוע הזה נבדק כל ספר שהושאל בשנה שעברה על ידי הספרנים ואם נמצא שניזוק, נפתחת מיד חקירה והשואל שנמצא אשם בהשחתת הספר מחויב בתשלום קנס וההשאלה נאסרת עליו למשך טרימסטר אחד. אבל חשוב מכך, שמו של המשחית נכנס ל"רשימות השחורות" של הספרייה המרכזית, אשר נשמרות בארכיון הספרייה ופתוחות לעיון הציבור.
כך, באותו יום, אחרי שעות של חיפושים בכרכים העבים של "הרשימות השחורות" בארכיון הספרייה, מצאתי את האדם שאני מחפש. או כך לפחות נודע לי שמו: דניאל זילאניץ'".

 

 

Read Full Post »