1. הזקן בהצגה היומית שומר בידו לאורך כל הסרט את הכרטיס שקרע הסדרן, מניח אותו בפח האשפה ביציאה מאולם הקולנוע.
2. רוברט לא היה אף פעם בישראל. הוא בא לקיימברידג' לפני הרבה שנים, לעשות תואר בעברית. למד את השפה מיצירות ספרות מודרניות, בעיקר מיזהר. עכשיו הוא כבר בן יותר מארבעים, אין לי מושג ממה הוא מתפרנס. הוא משוכנע שבישראל מדברים עברית כזאת, כמו של יזהר. הוא ממשיך לבוא מדי פעם להרצאות, לראות יהודים, חושב על דוקטורט. כשיורד הערב ומתקרר, הוא מהדק סביב גופו את המעיל המרופט שלו ואומר: "הכל מתרקע למקשת זהב אחת, ומעליה זרויים אבקות פז מהבהב, נרגש, חלקת זהב עגולה, עצומה, עד אין אפסיים, ושם מאחור, בערפל הערב, שם אפשר יש איזה עצב אחר, עצב כוסס, אותו עצב של מי-יודע, של מי-יודע של גזירת-החיים, שהשמש תשקע והוא יישאר כאן, בינינו, לא גמור".
3. האיש שחוזר הביתה, לבדו, ולא יודע שבבית, בחושך, מאחורי רהיטים שהוזזו, מחכים לו שיחזור וידליק את האור.
מה שנשאר
הקטע על רוברט מאוד יפה
על קטעים התבוננות באנושות לגילוייה.
אני מכיר דוקטורנטית יפנית שמדברת עברית מופלאה שכזאת, שאני תמיד מחכה לשיחותינו הבאות, בכדי לאוורר עברית, שעל פי רוב, אני משתמש בה בכתיבה יותר מאשר בדיבור
אולי צריך איזה מרחק מן המקום ומן השפה, על מנת להתייחס אליה בכבוד הראוי לה, על מנת לאהוב אותה ובאמת. אני מסרב על פי רוב לדבר ערבית מדוברת (ומעדיף ספרותית, גם שלא בכתב) בדיוק מן הסיבה הזו.
נדמה לי, שהאיש בהצגה היומית, "לוקח" כל סיפור שלא יהיה. אבל זה טריקי. כי ניסוח שלו רק גורע ממנו
הי ענבל, מסכים עם כל מלה. ותודה גם שועי ואורי. רוברט, אגב, מצטט מסיפורו של יזהר, "השבוי", או עושה עליו מעין פראפרזה,