Feeds:
פוסטים
תגובות

במספרה של מר פוליטו (Mr. Polito's Barber shop) בסילבר סטריט סופר לי אתמול אחר הצהריים הסיפור הלא-ייאמן הבא: לפני תשע שנים, ביום שישי אחד של חודש ינואר שבו המספרה היתה ריקה – מכיוון שהגברים בקיימברידג' מסתפרים בדצמבר, לפני חג המולד, או באפריל, לקראת פתיחת הטרימסטר האחרון וטקסי הענקת התעודות – נכנס למספרה של מר פוליטו אדם קירח בשנות השבעים לחייו וביקש להסתפר. מר אדמונדס (Edmunds), שמפעיל את המספרה מאז שאביו, מר אדמונדס האב, פרש לגמלאות, חשב שהקשיש מבקש להתל בו. קרקפתו היתה חלקה כמו דף נייר. אבל הקשיש התיישב בכורסת-העור הישנה שמר פוליטו ייבא מלייפציג לפני המלחמה, כך אמר לי מר אדמונדס, ודרך המראה הגדולה התלויה מולה על הקיר הביט בבעל המספרה מוכה-התימהון שעמד מאחוריו.

 

המספרה של מר פוליטו, סילבר סטריט

 

כשהבין מר אדמונדס כי לא יוכל להיפטר מהקשיש המטורף בדרך אחרת, כרך מתחת לראשו המצטמק ומסביב לצווארו את סינר-הבד הלבן ואמר לו: "ובכן, אדוני, איזו תספורת אתה רוצה?"
"תאמר לי אתה", ענה לו הקשיש, "אתה הרי רואה מה אני צריך".
במשך דקה ארוכה עמד מר אדמונדס בלי תנועה מעל הראש, אשר המשיך להביט בו בעיניים קטנות ואפורות דרך המראה. אז נטל את מברשת הספרים, עשה כמה תנועות של הברשה, התיז לאוויר בושם מבקבוקון הזכוכית הקטן ואמר: "ובכן, אדוני, סיימנו להיום. אני מאמין שהתספורת הצליחה למדי". הראש התבונן בעצמו במראת-הענק. "כן, אני מאמין שאתה צודק", אמר והסיט את עיניו ימינה ואז שמאלה, "למרות שהשארת לי קצת יותר מדי שיער בצדעיים. אבל יכול להיות שכך זה אופנתי בימינו". הוא השאיר שטר של 10 ליש"ט על מזנון העץ הכבד – שבוויטרינה שלו, בתוך תיבות זכוכית, מונחים המספריים המחלידים ששימשו את מר פוליטו ואת מר אדמונדס האב – ויצא מהמספרה בגו זקוף יותר, כאילו לא רק שיער ניער מר אדמונדס מעל כתפיו אלא גם שנים וזיכרונות.
במיטתו, בלילה, כשידידתו של מר אדמונדס אמרה לו שהקשיש המטורף יחזור בוודאי למספרה, הוא עצם את עיניו והניח לראשו לשקוע אל תוך הכרית. הוא ידע ששוב לא עשה את הדבר הנכון וקיווה לא לחלום את החלום שייסר אותו בשבועות האחרונים – החלום שבו ראה את עצמו בילדותו מטפס על עץ עצום שעלוותו נעשית רכה וקרירה יותר ככל שהוא נמשך אל תוך צמרתו, אבל כשהוא מתקרב לצמרת העץ הוא מתגלגל שוב באדם מבוגר והענף הדק שהוא נאחז בו בידיו הכבדות חורק ומאיים להיקרע. הוא חש שלא במקרה נכנס הקשיש למספרה דווקא בימים האלה שבהם חייו תלויים על בלימה. הוא רצה שיחזור.

(המשך יבוא)

 

בחודשים האחרונים קראתי די הרבה ביוגרפיות, חדשות וישנות. אבל רק בזמן קריאת הביוגרפיה האחרונה ("חיים נחמן ביאליק" מאת אבנר הולצמן), הבחנתי שבעצם היתה להתמכרות זו השפעה מצטברת מוזרה ומדכאת – התחלתי להתבונן בחיי ובחיי חבריי בעיניים של ביוגרף. בעצם חייתי כאילו יש לי מספר של רומן של המאה ה-19 בתוך הראש.
היבט אחד של מבט הביוגרף הוא הצורך לחלק את החיים ל"תקופות", בדרך כלל על פי תנועותיו של מושא הביוגרפיה במרחב – כלומר ל"תקופת לבוב", "עלומים בז'יטומיר", "פריחה באמסטרדם", "ימי לונדון" וכו'. אלא שלמרות – ואולי בגלל – שהתנועה במרחב נעשתה בשנים האחרונות קלה יותר, אנשים נוטים פחות לשהות פרקי זמן ארוכים בניכר. אני מכיר למשל סופר אחד, די צעיר, שנולד וחי כל חייו בתל אביב. הוא אמנם נוסע במכוניתו בכל קיץ לנהריה לשבועות אחדים כדי להימלט מן השמש הקופחת באזור השפלה, אבל אין בכך די. טילפנתי אליו ועודדתי אותו להתגורר שנים אחדות במקום אחר, למשל בכפר האוקראיני ראדי, שבו ככל הנראה לא נולד ביאליק, אף שכך טען כל השנים, מפני שלפי ממצאיו האחרונים של המחקר אין כפר בשם זה באוקראינה.

 

דרך

 

היבט אחר של השתלטות המודל הביוגרפי על מחשבותיי הוא נטייה הולכת וגוברת, שגיליתי אצלי בצער רב, לסכם ולכמת בלי הפסקה את פעילותי היצרנית. גיליתי, למשל, שבחודשים פברואר, מרץ ואפריל 2008 לא כתבתי ולו שורה אחת – והתמלאתי חרדה, עד שנזכרתי שהיתה זאת תקופת ההכנות לחתונה, ימים של התרגשות, לבטים וסערת נפש, שיבואו בוודאי לידי ביטוי מאוחר בתקופות הבאות, בעיקר בגלל הנסיעות התכופות שלי. כך או אחרת, תזזית נכנסה בי – והסתערתי שוב על עבודתי בקדחתנות רבה. עד שתבוא לסיומה תקופת קיימברידג' עלי להשלים משימות רבות. עם זאת, חלק מן הביוגרפיות, בוודאי אלה שנכתבות בשנים האחרונות, בהחלט מותירות מקום גם לתקופות של קיפאון, שיתוק ואפילו דיכאון – וזאת בתנאי שאחריהן תבואנה שנים של פריחה, שנים אביביות שבהן יהיו כל חושיי דרוכים לקלוט ולעבד את שפע המראות והמאורעות שיזמנו לי החיים בברלין.
השפעה נוספת ואחרונה של הביוגרפיזציה של חיי, היא הצורך הבלתי-נשלט לנסח אירועים ומעשים בחיי במונחים של סיבה ותוצאה. החורף הקשה שפקד את מערב אירופה השנה, לידת בני הבכור שלושה חודשים לאחר שמלאו לי 33 שנים, תחילת עבודתי כעורך בהוצאת "תושיה", ההשתהות שלי בכתיבת החיבור לתואר דוקטור, ההתמסרות לקריאת ביוגרפיות בחודשים האחרונים – כל אלה נבחנים באופן בלתי פוסק כסיבות או כתוצאות של אירועים ומעשים אחרים בחיי, כמו תקופת ההכנות לחתונה וסערת הנפש שבאה בעקבותיה, האביב החמים שהציף את מערב אירופה באור ובפרחים, הנסיעה באונייה מבאד הומבורג לאודסה, תקופת הבדידות בניכר, לידת בני הבכור שלושה חודשים לאחר שמלאו לי 33 שנים.
בגלל המבוכה ותחושת אובדן-הדרך, חזרתי לקרוא שירה.

 

אובדן-דרך

 

ביציאה מבית הקולנוע

 

ביציאה מבית הקולנוע הקטן שליד עמנואל קולג', אחרי שקלינט איסטווד נורה למוות בפעם האחרונה בתולדות הקולנוע, ראיתי חנות ישנה שלא הבחנתי בה קודם, למרות שביקרתי בבית הקולנוע פעמים רבות. שמה של החנות, "Cambridge Army & Navy Stores", מטעה – מכיוון שלדברי הבעלים, סבסטיאן (הוא סירב בעקשנות למסור לי את שם משפחתו), הסניף השני של החנות נסגר כבר ב-1971.

 

אחרי שסבסטיאן רמז לי בעדינות לצאת מהחנות, נעמדתי מול חלון הראווה ובמשך דקות אחדות ערכתי רשימה של כל הפריטים המופיעים בחלון. אני מביא אותם כאן בדיוק כפי שהם מסודרים בחלון הראווה, בצירוף מחיריהם (אם היו רשומים):

פנס-ראש מיוחד לצייד (Headlamp Hunter)  ב-15 פאונד; מזלג-האש של סבא (Grandpa's Firefork), תוצרת שוודיה – 5 פאונד (המכשיר הקטן עשוי שתי לולאות מתכת המחוברות ביניהן בחוט מתכת דק ולהשערתי אמור לשמש להדלקת אש על ידי קליטה של קרני השמש); ספל תרמי חסין-אש (Leak Proof Thermal travel mug) ב-7.5 פאונד; גזיה – 22.5 פאונד; חולצה תרמית – 15 פאונד; שק הישרדות כתום (Orange survival bag) ב-3 פאונד; שמיכת הישרדות מנייר-כסף (Foil survival blanket) ב-2 פאונד; מחרישי קול – לא צוין מחיר (וחבל, כי זהו הפריט שמצאתי בו את העניין הרב ביותר – מעין גרבי גומי רחבים שאפשר לכסות בהם את המגפיים כדי לא להשמיע רעש בזמן הליכה); רובה ישן אך מבריק שלא הצלחתי לזהות ולא מיועד, לדעתי, למכירה; כפות ומזלגות מפלסטיק – 1.5 פאונד; שפופרת צבעי הסוואה ( five color Camo face paint) – לא צוין מחיר; מכנסיים צבאיות (דגמ"ח) – 10 פאונד לזוג מכנסיים משומשות ו-20 פאונד לזוג מכנסיים חדשות; כובע שמשיפוליו נופלת רשת להגנה מפני יתושים – 15 פאונד; כובע גרב שחור המכסה את כל שטח הפנים, למעט העיניים – 8 פאונד; משקפי טייסים (Aviator sunglasses) ב-10 פאונד; ערכה להישרדות בחיק הטבע, הכוללת מצפן זעיר, מפתח, חוט ברזל מוזהב דק, סיכות, אולר מתקפל קטנטן עם קת מעץ, חוטי תפירה, גפרורים, עיפרון וגם חוברת הדרכה שיכולתי לראות רק חלק ממנה, המפרטת כיצד להדליק מדורה – 15 פאונד; ומשחק-לוח המכונה "מלחמה בטרור" (War on terror game), הכולל גם את "ציר הרשע" (שסיבוב שלו מכריע כנראה את סדר התורות במשחק) ושלמיטב הבנתי הוא מעין משחק מונופול שבו על המשחקים להכות בכמה שיותר מדינות תומכות-טרור – 30 פאונד. מול החנות ניצב תא טלפון ישן. 

ג'ט לג

לפני כמה ימים, בקיימברידג': ביקשתי עט ממלצר בבית קפה כדי לכתוב כמה משפטים. כשפתחתי את המחברת והמלה הראשונה הצטיירה על דף הנייר, רגע של תדהמה פנימית: איך יכול להיות שהעט הזה יודע לכתוב עברית.

ואתמול, בתל אביב: אני יושב מאחורי שתי נערות במונית שירות. במשך דקות ארוכות אני שומע את שיחתן בחצי אוזן, בזמן שאני מנסה לקרוא. הן מדברות על הופעה במרכז "סוזן דלל". ליד ארלוזורוב אחת מהן מבקשת מהנהג לעצור ובירידה מהמונית נפרדת מהשנייה ואומרת, "אז בהצלחה היום". ושוב רגע פתאומי של תדהמה: הבנתי את המלים שהיא אמרה.

רובינסון

מהיום שהגענו לכאן קיוויתי שאפגוש את רובינסון ברחוב. ידידה משותפת מהאוניברסיטה העברית סיפרה לי שהוא חי עכשיו בקיימברידג' ושמצבו הכלכלי קשה למדי. הוא שוכר דירת חדר קטנה, בלי מרפסת, שחלונה היחיד משקיף לחצר אחורית שאליה מפנים עובדים של מסעדה סינית את שאריות המזון שהותירו הסועדים. ניסיתי לדמיין את רובינסון, כפי שזכרתי אותו, בדירה בלי מרפסת – ולא הצלחתי.

"ג'ון, זהו ללא ספק אחד המשחקים החלשים שראיתי בחיי. השחקנים פשוט לא קיימים על המגרש"

מכיוון שבשבועות הראשונים לשהותי כאן מיעטתי לצאת מהבית, לא היתה לי הזדמנות לפגוש את רובינסון ברחוב. אבל ביום שבת אחר הצהריים, באחת הפעמים הראשונות שיצאתי לטייל בעיר, אכן פגשתי את רובינסון במקרה בחנות לספרים משומשים. החנות עמדה לפני סגירה, הלקוחות המעטים שהיו בה מיהרו לקופה כדי לשלם או החזירו את הספרים שעיינו בהם למקומם, ואילו רובינסון ישב על שרפרף בחדרון החשוך של הספרים הנדירים שבקומה השנייה וקרא בספר בכריכה עבה, אשר רק לאחר מכן נודעה לי חשיבותו.

הוא לא זיהה אותי מייד. למעשה, תחילה הוא אמר שאיננו מכיר אותי וביקש להשתמט מהשיחה ולהמשיך לקרוא. הזכרתי לו את הידידה המשותפת שהפגישה בינינו ואת הסיור שערך לי בלונדון בפעם הראשונה שהגעתי לעיר. עיניו אורו לרגע למשמע המלה "לונדון" אך כבו מיד, ונדמה היה לי שהוא עדיין מתקשה להיזכר. הוא התרצה ונעשה אדיב יותר, שאל אותי למעשיי בקיימברידג', אך בדבריו היתה איזו שתיקה. לאחר שמנהל חנות הספרים כיבה את האורות בחנות והודיע לנו בנימוס שהוא מבקש לסגור אותה, הצעתי לרובינסון להצטרף אליי לטיול קצר ברחובות המחשיכים, בתקווה לשחזר את הטיול שערכנו בלונדון, והוא נעתר.

בדרך אמר לי רובינסון שזנח את הקריירה האקדמית שלו כבר לפני זמן רב, ושהוא מועסק בשנתיים האחרונות כספרן באחת הספריות האוניברסיטאיות בעיר. הוא מרוצה מאוד מהעבודה עצמה, שמשאירה לו זמן רב לקריאה, אבל מתקשה להסתדר בתנאי השכר הקשים. הוא אמר שהספריות נסגרות מוקדם, לכל המאוחר בשעה חמש, ולמי שחתם על חוזה העסקה בשנים האחרונות ומשתכר לפי שעה, קשה להגיע אפילו לשכר מינימום. "אני מעריך שהממשלה תנצל את המשבר הכלכלי כדי לקצץ עוד בשעות הפתיחה של הספריות, כפי שקרה בכל המשברים הכלכליים מאז מלחמת העולם השנייה", נאנח והגביר פתאום את קצב הליכתו.

רובינסון הוביל אותי לחצר העתיקה של טריניטי קולג', למזרקה שבה נהג הלורד ביירון, כך אמר, להתרחץ בחברת הדוב שלו ולעיני חברו, בן-חסותו ואולי גם אהובו, הנער ג'ון אדלסטון, שעליו כתב את שירו הנודע "אלגיה לתרזה". רובינסון אמר שהמזרקה היבשה והמתפוררת היא בעיניו מטאפורה לתרבות האנגלית הגוועת. הלכנו במעגלים מסביב למזרקה, רובינסון מדבר ואני אחריו, ונדמה היה לי שלתנועות ידיו ולקולו חוזר משהו מהחיוניות שזכרתי מהשיחה שלנו על המרפסת בדירתו בלונדון. הוא אמר שביירון היה מאחרוני המשוררים האנגלים הנוסעים, וסיפר לי על המסעות שערך המשורר הצעיר לאלבניה, ליוון, למלטה ולאיטליה.

ניסיתי לשאול את רובינסון מדוע עזב בפתאומיות כזאת את מסלול לימודיו, אבל הוא הניף את ידו בביטול ושאל האם ידעתי שהמשורר העברי של תקופת ההשכלה יהודה לייב גורדון ("גורדן", הוא אמר), היה ממעריציו הגדולים של ביירון ושתרגומיו לשיריו נחשבים מן התרגומים היפים והמעניינים לשירתו. אמרתי לו שלא ידעתי, ורובינסון המשיך ואמר שזאת בדיוק הבעיה של התרבות האנגלית בימינו, שכבר אין בה את התשוקה להרחיב את האופקים שהיתה בה בעבר, אולי בגלל הביקורת החריפה שנמתחה בעשורים האחרונים על הכיבושים הקולוניאליים של האימפריה.

"האם ידעת שכיום רק 2% מהספרים היוצאים לאור בבריטניה בכל שנה הם ספרים שתורגמו לאנגלית משפות אחרות?" שאל רובינסון, ובלי לחכות לתשובתי הוסיף, "אנגליה לא מעוניינת יותר ברעיונות הבאים מעבר לים. וזוהי התרבות שרק לפני כמה מאות שנים גילתה לעולם המערבי בהתרגשות את 'אלף לילה ולילה' ואת ה'מאהאבאראטה', את הפילוסופיה היוונית ואת כתבי הרמב"ם".

מבלי משים הגענו בהליכתנו לעבר הנהר. אורות הפנסים נצצו במים ועיניו של רובינסון היו צלולות ועירניות. נזכרתי בהליכה שלנו לאורך התמזה, לפני שנים. זוג תיירים חלף על פנינו, אוחזים זה בידה של זו, והיה לנו אז ויכוח ארוך אם הם בעל ואישה או אב ובתו. פתאום שאל רובינסון אם אני ממהר לחזור הביתה או שאפשר להזמין אותי לשייט קצר בנהר. "אני נזכר עכשיו שאהבת מים זורמים", הוא אמר והביט בי כמי שרואה אותי היום לראשונה. "קדימה, נעמיד פנים שאנחנו משוררים המפליגים אל המזרח". מייד הסכמתי להצעתו ואמרתי לו שהוא אינו יודע עד כמה רציתי לפגוש אותו כאן וכמה אני מאושר לשוחח איתו. כבר כמה שבועות שלא הייתה לי שיחה כזאת עם שום אדם, הוספתי.

ליד רציף העץ חיכו שלושה חותרים לתיירים האחרונים שעוד לא נאספו לחדריהם מפני הערב הקר. רובינסון ניגש לאחד מהם והוא שיחרר את החבל שקשר את הסירה לרציף והזמין אותנו לעלות. "זה יהיה 28 פאונד בסך הכל", אמר החותר כשישבנו בסירה, וכאשר הכנסתי את ידי לכיס המעיל כדי להוציא את הארנק, הניח עליה רובינסון את ידו בעדינות. הוא חיטט בכיס מכנסיו והעלה מהם כמה מטבעות ואז חיטט בהם שוב ולא העלה דבר. הוא פרש את כף ידו וספר בלחישה את המטבעות העמומים שהיו מונחים בה. "יש לי 4 פאונד ו-42 פנס", אמר רובינסון לחותר, "אולי תוכל לעשות לנו שייט קצר יותר?" אבל החותר אמר שאיננו יכול לעשות זאת, מפני שהתעריף קבוע ולא תלוי בו ומפני שרוב הסכום מועבר ממילא לחברה שמחזיקה בזיכיון להשטת הסירות בנהר. הוצאתי את הארנק והושטתי לו שני שטרות של 20 פאונד.

רובינסון לא אמר עוד דבר לאורך השייט כולו. הוא התכנס בתוך מעיל הצמר שלו על הספסל האחורי של הסירה ומבטו נעלם במים. כשנפגשו עינינו מדי פעם נדמה היה לי שהוא שוב לא מזהה אותי, כאילו לונדון היתה כלא היתה, וגם פגישתנו כאן, שעה קלה קודם לכן בחנות לספרים משומשים בקיימברידג'. הסירה שטה על הנה
והגנים שמסביבנו נסוגו אל החושך. כשחזרנו לגדה, רובינסון נעלם בלי לומר מילה. "היה תענוג להשיט אותך, אדוני", אמר החותר, ועזר לי לטפס בחזרה לרציף.

צילום (2)

בעקבות הפוסט האחרון, החלטתי לצלם את כל המצלמות במעגל סגור בקיימברידג'. לא אפרסם כאן את כל התמונות, כמובן, רק את התמונות של המצלמות שנראות לי חשודות או מסוכנות במיוחד.

 

זאת המצלמה הנחשבת למצלמה הראשית. יש מצלמות רבות מתחתיה והיא שולטת על תחומים רבים, ביניהם מגרשי חנייה, עסקי מזון באוניברסיטה וכו'

 

 

המצלמה הזו צילמה, בלי ידיעתם, שני סטודנטים צעירים שהתגפפו בלהט רב ביציאה משיעור בפילוסופיה פוליטית. השניים נפרדו מאז והצעיר נמצא במצב קשה

 

 

המצלמה הזו, התמימה למראה, צילמה לפחות כמה קשישות, כאשר התכופפו להרים דבר-מה שנפל להן ביציאתן מהמרפאה הסמוכה

 

רצח

מוקדש בגעגוע לכל חוקרי הנשמות מהחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב

 

הנה עובדה אחת: בכל שעה יש לפחות ארבעה או חמישה מקרי רצח מסתוריים ובלשים שחוקרים אותם על מסך הטלוויזיה באנגליה.
בשעות הבוקר מקרי הרצח ישנים והבלשים מאובקים-משהו: "הרפתקאותיו של שרלוק הולמס", "המפקח מורס", "פרוסט", "הרקול פוארו חוקר", "מתיקיה של גברת מארפל", "רות רנדל", "קווינסי", "קולומבו", "האב טד", "רצח, היא כתבה" (כלומר, "רצח במשיכת קולמוס").
בשעות הערב מגיע תור הבלשים החדישים יותר, עם הנטיות הנקרופיליות הלא-מוסוות, הבלשים שיש להם חיבה גדולה להדמיות של פעולת הכליות והלב: "C.S.I לאס-וגאס", "C.S.I מיאמי", "C.S.I ניו יורק", "ללא עקבות", "חוק וסדר", "חוק וסדר: מדור מיוחד", "חוק וסדר: UK".

 

"if you want to shoot, shoot. i'm only an image anyway" (מתוך סדרת צילומי עצמי בקיימברידג')

 

והנה עובדה שנייה: אנגליה היא המדינה שיש בה הכי הרבה מצלמות במעגל סגור (CCTV), באופן יחסי ומוחלט כאחד, כלומר הכי הרבה מצלמות רחוב שמצלמות במשך 24 שעות כמעט כל פינה ברחבי אנגליה ומעבירות את הצילומים למרכזי אבטחה ומודיעין מסוגים שונים. המצלמות לא מוצבות רק בצמתים או לאורך הכבישים המהירים, וגם לא רק בסביבת מוסדות פיננסיים או ממשלתיים, אלא ממש בכל פינה אפשרית ברחוב, בגנים הציבוריים, במרכזי הקניות, באוניברסיטה (כדי להבין במה מדובר – דמיינו למשל מצלמות התלויות לכל אורך שדרות רוטשילד בתל אביב, במרחק של כ-30-20 מטר זו מזו, ומצלמות במשך 24 שעות את ההולכים בשדרה).

 

"סר הנרי, אני חושב שמישהו דרך על המדשאה הלילה" (מתוך סדרת צילומי עצמי בקיימברידג')

והנה שאלת המחקר, הנצחית: האם יש קשר בין הנוכחות המוגברת של הטקסט הבלשי בתרבות – הטקסט מקדם-החשד, מקדם-החרדה, הטקסט ש"גילה" כי תמיד יש בינינו רוצח וכי אותו רוצח שנמצא בינינו יהיה לרוב האיש שנחשוד בו פחות מכולם – לבין הנוכחות-בכל של הפיקוח החברתי, לבין השלווה (השמחה אפילו) שבה מתקבלת העובדה שיש מעט רגעים בחייו של האזרח כאן שבהם הוא לא יכול-להיות-מצולם? כלומר, האם יש קשר בין הייצוגים הפופולריים של "החוק" לבין האופנים שבהם הוא נוכח בפועל? ואם יש קשר כזה, כיצד להבין אותו או לנסח אותו בעדינות אבל גם באומץ, בלי לחשוש להיות פוליטי?

והנה עוד שאלה, נגזרת: בישראל אין כמעט נוכחות לבלשים בתרבות, לא בספרות ולא בצורות-ייצוג אחרות; בישראל גם לא נעשה כמעט שימוש במצלמות במעגל סגור ובכל זאת יש לישראלים (אולי פחות לישראליות) איזו "תחושת ביטחון" – הם בדרך כלל לא פוחדים ללכת ברחוב לבדם באמצע הלילה. האם אפשר להסיק מכך מסקנות על האופנים שבהם מנכיח את עצמו "החוק" בחברה הישראלית? לא ממש, כי בעצם צריך לדייק – הדברים נכונים רק לגבי חלק משטחה של מדינת ישראל. שטחים אחרים הנמצאים תחת שליטתה, דה-פקטו, מצולמים ללא הרף (בלוויינים, במזל"טים). בשטחים האלה אנשים נצפים לעתים קרובות דרך מצלמות, דרך כוונות של רובים, בתאורת לילה. בשטחים האלה אנשים לא יכולים ללכת ברחוב, לא בלילה ולא ביום, בלי להסתכן בכך שבכל רגע הם עשויים להיירות (והנה עוד דוגמא לכך שאי אפשר להבין או לכתוב ברצינות על החברה הישראלית בלי לחשוב על החברה הפלסטינית כעל חלק ממנה).

צילום

התחלתי סדרה של צילומי עצמי בקיימברידג'. הנה שתי תמונות ראשונות.

 

 

אין כאן אף אחד (מתוך סדרת צילומי עצמי בקיימברידג')

צריך לקנות נעליים חדשות (מתוך סדרת צילומי עצמי בקיימברידג')

ספר

בזמן שכתבתי בבית קפה את הפוסט הקודם, ישבו לידי שתי נשים צעירות ודיברו.

על שולחנן היה מונח לכל אורך השיחה הספרון הבא:

Tennis Quotations: a Collection of appealing pictures and the best tennis quotes

הביקור

אתמול בבוקר מישהו צילצל בדלת. פתאום, צלצול. צלצול מתכתי, חלוד כזה, ארוך. ואני בכלל לא ידעתי שיש לי פעמון. אף שזו לא היתה שעת בוקר מוקדמת – יש אפילו מי שהיו מכנים אותה "שעת צהריים" – לבשתי עדיין את מכנסי הטריינינג ואת הסוודר שאיתם אני ישן.

מיהרתי לדלת. האם אפשר לקבל בבגדים האלה אדם שמצלצל בדלת? בישראל אפשר. בכל זאת נעצרתי באמבטיה וכיסיתי עצמי בחלוק הירוק שקניתי לי כאן. בינתיים נשמע צלצול נוסף. רצתי לדלת, לא רציתי שמי שצילצל יחשוב שאין אף אחד בבית ויילך, אבל הדלת לא נפתחה. לחצתי את הידית בכוח רב אבל היא עדיין סירבה להיפתח. נזכרתי שלדלת עשוי להיות גם מנעול עליון – וראיתי שאכן יש לה. עכשיו היא נפתחה.

האיש שעמד מולי לבש בגדי עבודה. הוא היה גבוה ממני ומבוגר ממני. אולי בן חמישים. מעל בגדי העבודה הוא לבש אפודה צהובה זוהרת, מהסוג שאמור למנוע תאונות בחושך. הידיים שלו היו מלוכלכות.

הוא התחיל לומר משהו אבל לא את כל מה שאמר הבנתי. מה שכן הבנתי שזה הוא מבקש לבדוק את הטמפרטורה של המים החמים ושל המים הקרים בברזים שלי. מייד חשבתי שהוא נוכל ודימיינתי את עצמי בתוכנית טלוויזיה שבה תופסים נוכלים. אבל הוא הוציא תיקייה והראה לי טופס שבו רשם את הטמפרטורות של המים החמים ושל המים הקרים בברזים של דיירים אחרים. אצל שכן מספר 34, למשל, הטמפרטורה של המים החמים בכיור האמבטיה היתה 77.1 מעלות צלזיוס ושל המים הקרים 6.4 מעלות צלזיוס, הספקתי לראות לפני שהוא כיסה את המידע בידו.

הוא נכנס לדירה ומצא את חדר האמבטיה. האם היה כאן כבר? הוא פתח את הברז של המים החמים בכיור וחיכה. היתה מבוכה שיש לפעמים בין שני אנשים שלא מכירים זה את זה ועולים ביחד במעלית.

"אתה חדש כאן?", הוא שאל.

"כן, כמה שבועות", אמרתי.

"כי אני עושה את זה בכל חודש, אתה יודע", הוא אמר.

"לא ידעתי", אמרתי. מן הכיור עלו אדים והוא הוציא מתיקו מד-חום ארוך והניח אותו מתחת לזרם המים.

"למה אתה עושה את זה, בעצם?", שאלתי.

"אין לי ברירה", הוא אמר, "אנחנו מחויבים לעשות את זה. פעם בחודש". הוא הוציא את המד-חום מתחת לזרם המים וקרא אותו. "67 מעלות צלזיוס, התוצאה שקיווינו לה", אמר. אבל אני כבר ידעתי שאצל שכן מספר 34 היתה הטמפרטורה גבוהה בעשר מעלות.

כשהלכנו למטבח כדי למדוד את הטמפרטורות של המים החמים ושל המים הקרים בכיור שם, צילצל מכשיר הטלפון הסלולרי שלו. כלומר, לא שמעתי את הצלצול, אבל הוא אמר שיש לו טלפון, והוציא מכיס מכנסיו שני מכשירים חדישים, עם מסכים כמעט כמו של מחשב קטן. אבל הוא לא הצליח לענות – השיחה נותקה. הוא הניח את שני המכשירים ליד הכיור, פתח את הברז, ופתאום, על אחד המסכים, ראיתי תמונה גדולה של אשה ושיערתי שזאת אשתו. היו לה פנים בינוניים, בהירים, חייכניים, שלא אצליח לזכור או לתאר. היו לה תלתלים חומים.

התרגשתי מאוד למראה התמונה. אני חושב שזה בגלל שפתאום גם אני נכנסתי לדירה שלו ועשיתי בה סיור. מייד דימיינתי אותו ואת אשתו מתעוררים בבוקר, שותים קפה זה מול זה ליד שולחן קטן עם מפה צבעונית במטבח, ואחר כך ראיתי אותו חוזר הביתה ממדידות המים, לפנות ערב, ואת אשתו מקבלת את פניו, עוזרת לו לפשוט את האפודה, מציעה לו אמבטיה חמה, ואותו אומר, "רק לא אמבטיה, אני לא יכול לראות מים יותר".

המחשבות האלה הציפו אותי ולא שמתי לב שהוא גמר לבדוק את המים בכיור שבמטבח. הוא היה מרוצה מהתוצאות. הוא ארז את התיקייה שלו ואני ליוויתי אותו לדלת. "נתראה בחודש הבא", אמר. "אם עדיין תהיה פה".