על שני משברים כלכליים שונים

מאמר שפורסם הבוקר בעיתון מעריב

 

התיאור הדרמטי של פגישת המיליארדים הלילית שנערכה בחדר ישיבות מפואר המשקיף על נהר ההדסון במנהטן, בהשתתפות ביל גייטס, וורן באפט, אופרה ווינפרי וצדיקים אחרים, איפשר לאמצעי התקשורת בישראל להמשיך לסלף את תמונת המצב הכלכלי ואת האופי האמיתי של המשבר הכלכלי.

סיקור המשבר בעיתונות הישראלית, מראשיתו, ביקש ליצור דימוי שקרי של מצב משברי שכולם שותפים לו – עשירים ועניים, מעסיקים ושכירים, בעלי הון ומקבלי קצבאות – ושרק אורך-נשימה ומאמץ משותפים לכולם יסייעו ל"משק" להיחלץ ממנו. ולכאורה, זוהי אכן המציאות בישראל. עובדה, מיליונרים איבדו חלקים נכבדים מ"שוויים" ושכירים איבדו כספי פנסיה; רמי לוי מוכר עוף ב-39 אגורות, והמחירים במסעדות היוקרה יורדים ובחלקן כבר לא מוגש כבד אווז אלא שניצל; בלשכות האבטלה העומס הולך וגובר אבל אומרים שגם "המסודרים" מהטלוויזיה ירגישו את המיתון.

אלא שדו"ח שהתפרסם בסוף השבוע מטעם מרכז אדוה ("עובדים, מעסיקים ועוגת ההכנסה הלאומית"), מוכיח כי כדי להבין את תמונת המצב הכלכלית האמיתית, צריך לפזר את מסך הערפל שיצרה העיתונות סביב "המשבר הכלכלי הגלובלי" ולהתחיל להכיר בקיומם של שני משברים שמתרחשים כאן בעצם: משבר כלכלי זמני לבעלי ההון ולמעסיקים ומשבר כלכלי מתמשך לכל השאר.

הנה העובדות: בעשור האחרון גדל בהדרגה חלקם של המעסיקים בהכנסה הלאומית (מ-9% בשנת 2002 ל-15% בשנת 2008); חלקם של השכירים בהכנסה, לעומת זאת, ירד באופן קבוע (מ-66% בשנת 2000 ל-62% ב-2008). ואם אתם רוצים את זה במספרים: העובדים איבדו 24 מיליארד שקל מחלקם בהכנסה הלאומית, כלומר 693 שקלים בכל חודש לכל עובד. ואלה היו "השנים היפות של המשק", שנות הצמיחה. ועוד נתון מעניין: בין 2003 ל-2006, לכאורה השנים שלפני המשבר, שכר העובדים השכירים בישראל לא עלה כלל. לעומת זאת, שכר המנהלים גדל בכל שנה בשיעורים שנעו בין 8% ל-18%.

הנתונים האלה מלמדים אותנו שצריך לחשוב מחדש על הגדרת המשבר הכלכלי ולדבר על שני משברים שונים. בעלי ההון, המעסיקים והמנהלים הבכירים אכן חווים משבר שאפשר לסמן את תחילתו (2008) ואולי גם את נקודת היציאה ממנו (2010). הם איבדו חלק מהונם ומשכרם, אבל אפשר לומר שהגיעו אליו מוכנים בזכות ההתעשרות שלהם לאורך העשור.

למשבר הזמני הזה יש כמובן השלכות חמורות גם על מצבם של השכירים ומקבלי הקצבאות, אבל מבחינתם הוא רק מצטרף למשבר כלכלי אחר, שלא החל בשנה שעברה ולא ייגמר בשנה הבאה. הם נמצאים בעיצומו של משבר מתמשך, של ירידה קבועה בחלקם בהכנסות. משבר זה איננו נובע משיגיונות הגורל או השוק. הוא תוצר ישיר של מדיניות כלכלית מכוונת שמובילה ממשלת ישראל בשני העשורים האחרונים. עד מתי יימשך המשבר הזה? הנה נקודת האור – זהו משבר שסופו תלוי גם בציבור העובדים עצמו. הוא יימשך עד שיבחר ויחליט אחרת.

(בדרך כלל אני לא מפרסם כאן רשימות שכתבתי למקומות אחרים. אבל זו חשובה לי. סליחה על הכפילות)

מודעות פרסומת

שני ציורים של משפחות לא קדושות

ביקור נואש, משחרר, במוזיאון פיצוויליאם אתמול אחרי הצהריים 

 

1. האם מבקרת את הילדה אצל המטפלת  (ג'ורג' מורלנד, 1788)
כמעט כל המעמדים שמתועדים או מדומיינים בציורים התלויים באולם המוקדש ליצירות אמנות מהמאה ה-18 הם מעמדים זרים לצופה בהם היום (במובן שהוא לא נתקל בהם בחיי היומיום שלו). ופתאום סצינה מן ההווה, סצינה יומיומית: אמא מבקרת את בתה אצל המטפלת (בתינוקייה, בגן הילדים). האם צויר המעמד הזה שוב, לפני או אחרי הציור של ג'ורג' מורלנד? אין לי מושג.

כל פרט בציור מרתק אותי. סיפור נבנה בו. והוא פתוח לפרשנות. מקומה של הילדה בין שתי הנשים – הפנים שלה מופנות אל האם, הגוף שלה אל המטפלת, היד מונחת על החזה של המטפלת (את מי היא מבקשת? היא שמחה לראות את אמה? היא מזהה אותה?). הדמיון וההבדלים בין שתי הנשים – שתיהן מסתכלות על הילדה, הידיים שלהן כמעט נפגשות על מותניה, המטפלת יושבת, האם עומדת, מתכופפת אל בתה (אולי לא מספיק מתכופפת? כמה זמן הבת נמצאת שם כבר? מהבוקר? שבוע? חודש? כמה זמן לא ראו זו את זו?). הבגדים ההדורים מדי של האם בתוך החדר הצנוע. שתי הילדות המוטלות בשולי הסצינה, בשני הקצוות של החדר – אחת ישנה ליד המטפלת ולי נדמה שנרדמה לאחר שמיררה בבכי. השנייה משחקת לבדה על הרצפה, לא מסתכלת במה שקורה בחדר, אולי פגועה, אולי לא שיחקו איתה זמן רב. מאחורי גבה של האם יש ילדה נוספת. זו האחות הגדולה – במה היא מתבוננת? באחותה הקטנה? במטפלת? (חושבת מה? האם גם היא הייתה אצל המטפלת הזאת? למה היא בבית עם אמה ולא מוטלת בחדר של המטפלת כמו שתי הילדות האחרות, שנראות בנות גילה?). אם הסצינה הזאת היתה נכתבת כסיפור, הייתי בוחר בה להיות המספרת.
ומי שלא נמצא בסצינה – גברים. איפה האחים? למה יש רק ילדות אצל המטפלת? איפה האבא?

2. המשפחה הקדושה  (ססופרטו, 1605-1685)

שוב, אחרי כל הציורים הדרמטיים של הבתולה והבן באולם האיטלקי, שמשאירים אותי די אדיש, משועמם אפילו, התמונה הזאת, בטבעיות שלה, ברגילות שלה. וגם בגלל הכחול.

בין הייצוגים הפומפוזיים של "המשפחה הקדושה" (של "קדושת המשפחה"), ייצוג יפה בפשטותו. אפילו האבא נמצא כאן, יוסף (בדרך כלל הוא לא נמצא או שהוא נמצא בשולי המעמד), ופניו אפילו יפות, והוא לובש בגדים באותו כחול נהדר של הבגדים של מרים. יש איזה שוויון לא רגיל בין האם, האב והבן במשפחה הקדושה (מרים מגישה את היד של בנה לפיו של האב ומסתכלת עליו, לא על הבן). וגם העירום של הילד הקדוש די פשוט, עירום ערום, בלי הילה (אני לא חושב שהילד הזה יגדל להיות ישו). ובנשיקה של יוסף ליד של הבן הקדוש אין הערצה – יש קירבה, יש רוך, נדמה לי – אני חושב שזו נשיקה שהרבה אבות נישקו את בניהם.

(מוזר לכתוב על ציור – בזמן הכתיבה ממש העיניים אף פעם לא רואות את התמונה, המבט מוסט ממנה)

המספרה של מר פוליטו (חלק ב')

החלק הראשון של הסיפור הלא-יאומן שסופר לי במספרה של מר פוליטו (Mr Polito's Barber Shop) הובא בפוסט הקודם. הנה ההמשך:

 

ואמנם, ביום שישי הראשון של פברואר, באותה שעה בדיוק שהופיע בה בפעם הראשונה (קצת אחרי ארבע), ראה מר אדמונדס את הראש המבריק מתקדם לקראתו מבעד לחלון הזכוכית של המספרה. הפעם הוא לא התבלבל – הוא מיהר לפתוח עבורו את הדלת, הזמין אותו לשבת על הכורסא הישנה, פרש סביבו בתנועה חגיגית סינר נקי ושאל את הזקן כיצד ירצה להסתפר היום.
"תאמר לי אתה, מר אדמונדס", ענה לו הזקן, "אתה הרי יודע מה אני אוהב".
שעה ארוכה ריחפו אצבעותיו של מר אדמונדס סביב הראש החלק. תחילה הזליף עליו מעט מים כדי לרכך את השיער ואחר כך העביר בתוכו את אצבעותיו כדי שטיפות המים ירטיבו גם את שורשי השיער ואז קירב אליו את המספריים והפליא אפילו את עצמו בתנועות גזירה מעוגלות, רכות וספוגות רגש. לבסוף החליף את מספרי-השיער במספרי-פאות זעירים, ובתנועות עדינות, זהירות, הצמיד אותן ללחייו המאדימות מנימים של הזקן, וחש בעונג שלו כשאצבעות המתכת הקרות נגעו בלחייו ושירטטו עליהן את הפאות. אף פעם במשך כל שלושים ואחת שנותיו כספר לא התענג כך מר אדמונדס על עבודתו. אף פעם לא הבין את יופיין של תנועות הריחוף שעושות ציפורי המתכת מעל ראשי המסופרים.

ביקוריו החודשיים של הזקן במספרה נעשו למר אדמונדס גולת-הכותרת של עבודתו. הוא חיכה בקוצר רוח ליום שישי הראשון בכל חודש, ובימים שקדמו לו כבר הגה בדמיונו בתספורות שיציע לו. לעתים היה ממליץ לו על תספורת קצוצה ולעתים ביקש לאפשר לשערו לצמוח ורק יישר את קצותיו. ופעמים אחדות במשך שבע השנים שבהן בא הזקן להסתפר במספרה של מר פוליטו, אפילו הוציא מר אדמונדס מארונית החומרים, הנעולה במפתח, צנצנת של צבע סמיך ומשח את שיערו המלבין בגוונים כהים יותר, שבדמיונו השיבו לו את נעוריו. ובכל פעם ששאל את הזקן אם הוא מבקש היום "משהו מיוחד", היה האחרון עונה לו: "תאמר לי אתה, מר אדמונדס. אתה הרי יודע מה אני אוהב".
מלבד המשפט הזה לא החליפו השניים מלה. ולמרות זאת ידע מר אדמונדס שהקשר ביניהם היה לא פחות מנס. פעם בחודש ולמשך שעה קלה אצבעותיו רקדו שוב כמו על פסנתר, ואיתן החלו לנוע בתוכו חוטי-רגש רדומים והצטרפו למין מחול מופלא, מחול של התחלה וגם של סוף, כאילו היה רקדנית שביקשה מאלוהים משאלה לפני מותה: לרקוד עוד פעם אחת ואחרונה כמו שרקדה בנעוריה.

אבל לפני שנתיים, בלי כל הודעה מוקדמת, הפסיק הזקן להגיע למספרה. שלושה חודשים חיכה מר אדמונדס לפני שגמר בדעתו לחפש אותו, ועוד כמעט חודשיים חלפו עד שמצא, בעזרת שוטר-מקוף מקומי וכומר אנגליקני שיצא לגמלאות, את הבית שבו אמור היה להתגורר הזקן שהשיב לאצבעותיו את יופיין.
כשהקיש באצבעות הללו על הדלת, חש היטב בהתקשות שלהן וברעד איטיותן. אישה זקנה פתחה לו את הדלת. הוא שאל אותה אם כאן מתגורר מר רוברט לוין. "התגורר", אמרה האישה, "הוא הרי מת לפני כמעט שמונה שנים. באיזה עניין חיפשת אותו?". מאחורי האישה, מעל האח, התבונן במר אדמונדס הראש הקירח שאותו סיפר פעמים רבות כל כך. לידו, במסגרת ברזל מחלידה, היתה תמונה ישנה וממנה נשקפו אליו פני-נער ובלורית שיערו החומה.

"אין לי שום הסבר לסיפור המוזר הזה", סיכם מר אדמונדס. "אני לא יודע אם רוברט לוין ביים את מותו כדי להימלט ממשהו או ממישהו והמשיך לחיות את חייו ביחידות ובחשאי, או שאמנם מת לפני שמונה שנים ומישהו אחר השאיל את זהותו. על אפשרויות אחרות אני לא רוצה לחשוב, אני אדם רציונלי, אתה יודע, למרות שאני לא אדם מלומד…"
הוא הפסיק את דבריו ואז יכולתי לשאול אותו את השאלה שלא הפסיקה להציק לי מאז התחיל לדבר.
"למה סיפרת לי את הסיפור הזה?" אמרתי בתקיפות.
"אהההממ… אתה בוודאי יודע למה…"
"אני לא יודע".
"כי גם אתה קירח לגמרי ובכל זאת נכנסת למספרה שלי. ואפילו בדיוק באותה שעת אחר-הצהריים שבה נכנס אז רוברט לוין, ובמקרה גם היום המספרה היתה ריקה לגמרי…"

 

סילבר סטריט הצר והאפל

לא נתתי לו לסיים את הדברים. יצאתי מהמספרה, פני בוודאי אדומות מרוב שנאה, פגוע וזועם עד עמקי נשמתי מהעלבון שהטיח בי. הלכתי כך, ראשי מתפוצץ ממחשבות על נקמה, לאורך סילבר סטריט הצר והאפל, בכיוון הנהר, כשלפתע, כפי שקורה לי לפעמים, מתוך הזעם היוקד הצטללה בתוכי ההבנה, בדיוק כפי שזהב מזדקק באש. הבנתי פתאום שכל הסיפור המסתורי על מר רוברט לוין ועל ראשו הקירח, שהופיעו יום אחד במספרה של מר פוליטו וביום אחר נעלמו כלעומת שבאו, לא היה ולא נברא – והוא בסך הכל מסתיר סיפור אחר, טרגי יותר, מטורף יותר, מסמר-שיער – את סיפורו של מר אדמונדס עצמו הוא מסתיר, סיפור של ספר מסורס שאיננו מעז לספר ולכן אומר לכל מי שנכנס למספרה שלו שהוא קירח, ואולי זה אפילו באמת מה שהוא רואה – אלפי קירחים שנכנסו למספרה שלו לאורך השנים – מפני שזה מה שהוא רוצה לראות, מפני שהצל הענק של המספריים של מר פוליטו, שייסד את המספרה, ואולי בעיקר של אביו, מר אדמונדס האב, שקנה ממר פוליטו את המספרה והיה בעליה עד יום מותו, הצל הזה שיתק אותו כל כך עד שהוא לא יכול היה לאחוז במספריים. וזאת הסיבה שאף פעם אין איש במספרה שלו. וזה גם הפירוש של החלום החוזר שלו על עלוות העץ הסמיכה ועל הענף העומד להתפקע.

שבתי במהירות על צעדי כדי להטיח במר אדמונדס את הדברים האלה, אבל כשהגעתי למספרה היא כבר היתה סגורה. קירבתי את פני לחלון הזכוכית, בתקווה שאראה את מר אדמונדס בחושך – מקפל בדממה את הסינר שלו, מחזיר את המספריים למגירה – אך לא ראיתי אף אחד. הרחקתי את פני מהזכוכית והתבוננתי שוב. עכשיו גם את בבואתי לא ראיתי.

המספרה של מר פוליטו (חלק א')

במספרה של מר פוליטו (Mr. Polito's Barber shop) בסילבר סטריט סופר לי אתמול אחר הצהריים הסיפור הלא-ייאמן הבא: לפני תשע שנים, ביום שישי אחד של חודש ינואר שבו המספרה היתה ריקה – מכיוון שהגברים בקיימברידג' מסתפרים בדצמבר, לפני חג המולד, או באפריל, לקראת פתיחת הטרימסטר האחרון וטקסי הענקת התעודות – נכנס למספרה של מר פוליטו אדם קירח בשנות השבעים לחייו וביקש להסתפר. מר אדמונדס (Edmunds), שמפעיל את המספרה מאז שאביו, מר אדמונדס האב, פרש לגמלאות, חשב שהקשיש מבקש להתל בו. קרקפתו היתה חלקה כמו דף נייר. אבל הקשיש התיישב בכורסת-העור הישנה שמר פוליטו ייבא מלייפציג לפני המלחמה, כך אמר לי מר אדמונדס, ודרך המראה הגדולה התלויה מולה על הקיר הביט בבעל המספרה מוכה-התימהון שעמד מאחוריו.

 

המספרה של מר פוליטו, סילבר סטריט

 

כשהבין מר אדמונדס כי לא יוכל להיפטר מהקשיש המטורף בדרך אחרת, כרך מתחת לראשו המצטמק ומסביב לצווארו את סינר-הבד הלבן ואמר לו: "ובכן, אדוני, איזו תספורת אתה רוצה?"
"תאמר לי אתה", ענה לו הקשיש, "אתה הרי רואה מה אני צריך".
במשך דקה ארוכה עמד מר אדמונדס בלי תנועה מעל הראש, אשר המשיך להביט בו בעיניים קטנות ואפורות דרך המראה. אז נטל את מברשת הספרים, עשה כמה תנועות של הברשה, התיז לאוויר בושם מבקבוקון הזכוכית הקטן ואמר: "ובכן, אדוני, סיימנו להיום. אני מאמין שהתספורת הצליחה למדי". הראש התבונן בעצמו במראת-הענק. "כן, אני מאמין שאתה צודק", אמר והסיט את עיניו ימינה ואז שמאלה, "למרות שהשארת לי קצת יותר מדי שיער בצדעיים. אבל יכול להיות שכך זה אופנתי בימינו". הוא השאיר שטר של 10 ליש"ט על מזנון העץ הכבד – שבוויטרינה שלו, בתוך תיבות זכוכית, מונחים המספריים המחלידים ששימשו את מר פוליטו ואת מר אדמונדס האב – ויצא מהמספרה בגו זקוף יותר, כאילו לא רק שיער ניער מר אדמונדס מעל כתפיו אלא גם שנים וזיכרונות.
במיטתו, בלילה, כשידידתו של מר אדמונדס אמרה לו שהקשיש המטורף יחזור בוודאי למספרה, הוא עצם את עיניו והניח לראשו לשקוע אל תוך הכרית. הוא ידע ששוב לא עשה את הדבר הנכון וקיווה לא לחלום את החלום שייסר אותו בשבועות האחרונים – החלום שבו ראה את עצמו בילדותו מטפס על עץ עצום שעלוותו נעשית רכה וקרירה יותר ככל שהוא נמשך אל תוך צמרתו, אבל כשהוא מתקרב לצמרת העץ הוא מתגלגל שוב באדם מבוגר והענף הדק שהוא נאחז בו בידיו הכבדות חורק ומאיים להיקרע. הוא חש שלא במקרה נכנס הקשיש למספרה דווקא בימים האלה שבהם חייו תלויים על בלימה. הוא רצה שיחזור.

(המשך יבוא)

הביוגרפיזציה של חיי

 

בחודשים האחרונים קראתי די הרבה ביוגרפיות, חדשות וישנות. אבל רק בזמן קריאת הביוגרפיה האחרונה ("חיים נחמן ביאליק" מאת אבנר הולצמן), הבחנתי שבעצם היתה להתמכרות זו השפעה מצטברת מוזרה ומדכאת – התחלתי להתבונן בחיי ובחיי חבריי בעיניים של ביוגרף. בעצם חייתי כאילו יש לי מספר של רומן של המאה ה-19 בתוך הראש.
היבט אחד של מבט הביוגרף הוא הצורך לחלק את החיים ל"תקופות", בדרך כלל על פי תנועותיו של מושא הביוגרפיה במרחב – כלומר ל"תקופת לבוב", "עלומים בז'יטומיר", "פריחה באמסטרדם", "ימי לונדון" וכו'. אלא שלמרות – ואולי בגלל – שהתנועה במרחב נעשתה בשנים האחרונות קלה יותר, אנשים נוטים פחות לשהות פרקי זמן ארוכים בניכר. אני מכיר למשל סופר אחד, די צעיר, שנולד וחי כל חייו בתל אביב. הוא אמנם נוסע במכוניתו בכל קיץ לנהריה לשבועות אחדים כדי להימלט מן השמש הקופחת באזור השפלה, אבל אין בכך די. טילפנתי אליו ועודדתי אותו להתגורר שנים אחדות במקום אחר, למשל בכפר האוקראיני ראדי, שבו ככל הנראה לא נולד ביאליק, אף שכך טען כל השנים, מפני שלפי ממצאיו האחרונים של המחקר אין כפר בשם זה באוקראינה.

 

דרך

 

היבט אחר של השתלטות המודל הביוגרפי על מחשבותיי הוא נטייה הולכת וגוברת, שגיליתי אצלי בצער רב, לסכם ולכמת בלי הפסקה את פעילותי היצרנית. גיליתי, למשל, שבחודשים פברואר, מרץ ואפריל 2008 לא כתבתי ולו שורה אחת – והתמלאתי חרדה, עד שנזכרתי שהיתה זאת תקופת ההכנות לחתונה, ימים של התרגשות, לבטים וסערת נפש, שיבואו בוודאי לידי ביטוי מאוחר בתקופות הבאות, בעיקר בגלל הנסיעות התכופות שלי. כך או אחרת, תזזית נכנסה בי – והסתערתי שוב על עבודתי בקדחתנות רבה. עד שתבוא לסיומה תקופת קיימברידג' עלי להשלים משימות רבות. עם זאת, חלק מן הביוגרפיות, בוודאי אלה שנכתבות בשנים האחרונות, בהחלט מותירות מקום גם לתקופות של קיפאון, שיתוק ואפילו דיכאון – וזאת בתנאי שאחריהן תבואנה שנים של פריחה, שנים אביביות שבהן יהיו כל חושיי דרוכים לקלוט ולעבד את שפע המראות והמאורעות שיזמנו לי החיים בברלין.
השפעה נוספת ואחרונה של הביוגרפיזציה של חיי, היא הצורך הבלתי-נשלט לנסח אירועים ומעשים בחיי במונחים של סיבה ותוצאה. החורף הקשה שפקד את מערב אירופה השנה, לידת בני הבכור שלושה חודשים לאחר שמלאו לי 33 שנים, תחילת עבודתי כעורך בהוצאת "תושיה", ההשתהות שלי בכתיבת החיבור לתואר דוקטור, ההתמסרות לקריאת ביוגרפיות בחודשים האחרונים – כל אלה נבחנים באופן בלתי פוסק כסיבות או כתוצאות של אירועים ומעשים אחרים בחיי, כמו תקופת ההכנות לחתונה וסערת הנפש שבאה בעקבותיה, האביב החמים שהציף את מערב אירופה באור ובפרחים, הנסיעה באונייה מבאד הומבורג לאודסה, תקופת הבדידות בניכר, לידת בני הבכור שלושה חודשים לאחר שמלאו לי 33 שנים.
בגלל המבוכה ותחושת אובדן-הדרך, חזרתי לקרוא שירה.

 

אובדן-דרך

 

ביציאה מבית הקולנוע

 

ביציאה מבית הקולנוע הקטן שליד עמנואל קולג', אחרי שקלינט איסטווד נורה למוות בפעם האחרונה בתולדות הקולנוע, ראיתי חנות ישנה שלא הבחנתי בה קודם, למרות שביקרתי בבית הקולנוע פעמים רבות. שמה של החנות, "Cambridge Army & Navy Stores", מטעה – מכיוון שלדברי הבעלים, סבסטיאן (הוא סירב בעקשנות למסור לי את שם משפחתו), הסניף השני של החנות נסגר כבר ב-1971.

 

אחרי שסבסטיאן רמז לי בעדינות לצאת מהחנות, נעמדתי מול חלון הראווה ובמשך דקות אחדות ערכתי רשימה של כל הפריטים המופיעים בחלון. אני מביא אותם כאן בדיוק כפי שהם מסודרים בחלון הראווה, בצירוף מחיריהם (אם היו רשומים):

פנס-ראש מיוחד לצייד (Headlamp Hunter)  ב-15 פאונד; מזלג-האש של סבא (Grandpa's Firefork), תוצרת שוודיה – 5 פאונד (המכשיר הקטן עשוי שתי לולאות מתכת המחוברות ביניהן בחוט מתכת דק ולהשערתי אמור לשמש להדלקת אש על ידי קליטה של קרני השמש); ספל תרמי חסין-אש (Leak Proof Thermal travel mug) ב-7.5 פאונד; גזיה – 22.5 פאונד; חולצה תרמית – 15 פאונד; שק הישרדות כתום (Orange survival bag) ב-3 פאונד; שמיכת הישרדות מנייר-כסף (Foil survival blanket) ב-2 פאונד; מחרישי קול – לא צוין מחיר (וחבל, כי זהו הפריט שמצאתי בו את העניין הרב ביותר – מעין גרבי גומי רחבים שאפשר לכסות בהם את המגפיים כדי לא להשמיע רעש בזמן הליכה); רובה ישן אך מבריק שלא הצלחתי לזהות ולא מיועד, לדעתי, למכירה; כפות ומזלגות מפלסטיק – 1.5 פאונד; שפופרת צבעי הסוואה ( five color Camo face paint) – לא צוין מחיר; מכנסיים צבאיות (דגמ"ח) – 10 פאונד לזוג מכנסיים משומשות ו-20 פאונד לזוג מכנסיים חדשות; כובע שמשיפוליו נופלת רשת להגנה מפני יתושים – 15 פאונד; כובע גרב שחור המכסה את כל שטח הפנים, למעט העיניים – 8 פאונד; משקפי טייסים (Aviator sunglasses) ב-10 פאונד; ערכה להישרדות בחיק הטבע, הכוללת מצפן זעיר, מפתח, חוט ברזל מוזהב דק, סיכות, אולר מתקפל קטנטן עם קת מעץ, חוטי תפירה, גפרורים, עיפרון וגם חוברת הדרכה שיכולתי לראות רק חלק ממנה, המפרטת כיצד להדליק מדורה – 15 פאונד; ומשחק-לוח המכונה "מלחמה בטרור" (War on terror game), הכולל גם את "ציר הרשע" (שסיבוב שלו מכריע כנראה את סדר התורות במשחק) ושלמיטב הבנתי הוא מעין משחק מונופול שבו על המשחקים להכות בכמה שיותר מדינות תומכות-טרור – 30 פאונד. מול החנות ניצב תא טלפון ישן. 

ג'ט לג

לפני כמה ימים, בקיימברידג': ביקשתי עט ממלצר בבית קפה כדי לכתוב כמה משפטים. כשפתחתי את המחברת והמלה הראשונה הצטיירה על דף הנייר, רגע של תדהמה פנימית: איך יכול להיות שהעט הזה יודע לכתוב עברית.

ואתמול, בתל אביב: אני יושב מאחורי שתי נערות במונית שירות. במשך דקות ארוכות אני שומע את שיחתן בחצי אוזן, בזמן שאני מנסה לקרוא. הן מדברות על הופעה במרכז "סוזן דלל". ליד ארלוזורוב אחת מהן מבקשת מהנהג לעצור ובירידה מהמונית נפרדת מהשנייה ואומרת, "אז בהצלחה היום". ושוב רגע פתאומי של תדהמה: הבנתי את המלים שהיא אמרה.