מהיום שהגענו לכאן קיוויתי שאפגוש את רובינסון ברחוב. ידידה משותפת מהאוניברסיטה העברית סיפרה לי שהוא חי עכשיו בקיימברידג' ושמצבו הכלכלי קשה למדי. הוא שוכר דירת חדר קטנה, בלי מרפסת, שחלונה היחיד משקיף לחצר אחורית שאליה מפנים עובדים של מסעדה סינית את שאריות המזון שהותירו הסועדים. ניסיתי לדמיין את רובינסון, כפי שזכרתי אותו, בדירה בלי מרפסת – ולא הצלחתי.
"ג'ון, זהו ללא ספק אחד המשחקים החלשים שראיתי בחיי. השחקנים פשוט לא קיימים על המגרש"
מכיוון שבשבועות הראשונים לשהותי כאן מיעטתי לצאת מהבית, לא היתה לי הזדמנות לפגוש את רובינסון ברחוב. אבל ביום שבת אחר הצהריים, באחת הפעמים הראשונות שיצאתי לטייל בעיר, אכן פגשתי את רובינסון במקרה בחנות לספרים משומשים. החנות עמדה לפני סגירה, הלקוחות המעטים שהיו בה מיהרו לקופה כדי לשלם או החזירו את הספרים שעיינו בהם למקומם, ואילו רובינסון ישב על שרפרף בחדרון החשוך של הספרים הנדירים שבקומה השנייה וקרא בספר בכריכה עבה, אשר רק לאחר מכן נודעה לי חשיבותו.
הוא לא זיהה אותי מייד. למעשה, תחילה הוא אמר שאיננו מכיר אותי וביקש להשתמט מהשיחה ולהמשיך לקרוא. הזכרתי לו את הידידה המשותפת שהפגישה בינינו ואת הסיור שערך לי בלונדון בפעם הראשונה שהגעתי לעיר. עיניו אורו לרגע למשמע המלה "לונדון" אך כבו מיד, ונדמה היה לי שהוא עדיין מתקשה להיזכר. הוא התרצה ונעשה אדיב יותר, שאל אותי למעשיי בקיימברידג', אך בדבריו היתה איזו שתיקה. לאחר שמנהל חנות הספרים כיבה את האורות בחנות והודיע לנו בנימוס שהוא מבקש לסגור אותה, הצעתי לרובינסון להצטרף אליי לטיול קצר ברחובות המחשיכים, בתקווה לשחזר את הטיול שערכנו בלונדון, והוא נעתר.
בדרך אמר לי רובינסון שזנח את הקריירה האקדמית שלו כבר לפני זמן רב, ושהוא מועסק בשנתיים האחרונות כספרן באחת הספריות האוניברסיטאיות בעיר. הוא מרוצה מאוד מהעבודה עצמה, שמשאירה לו זמן רב לקריאה, אבל מתקשה להסתדר בתנאי השכר הקשים. הוא אמר שהספריות נסגרות מוקדם, לכל המאוחר בשעה חמש, ולמי שחתם על חוזה העסקה בשנים האחרונות ומשתכר לפי שעה, קשה להגיע אפילו לשכר מינימום. "אני מעריך שהממשלה תנצל את המשבר הכלכלי כדי לקצץ עוד בשעות הפתיחה של הספריות, כפי שקרה בכל המשברים הכלכליים מאז מלחמת העולם השנייה", נאנח והגביר פתאום את קצב הליכתו.
רובינסון הוביל אותי לחצר העתיקה של טריניטי קולג', למזרקה שבה נהג הלורד ביירון, כך אמר, להתרחץ בחברת הדוב שלו ולעיני חברו, בן-חסותו ואולי גם אהובו, הנער ג'ון אדלסטון, שעליו כתב את שירו הנודע "אלגיה לתרזה". רובינסון אמר שהמזרקה היבשה והמתפוררת היא בעיניו מטאפורה לתרבות האנגלית הגוועת. הלכנו במעגלים מסביב למזרקה, רובינסון מדבר ואני אחריו, ונדמה היה לי שלתנועות ידיו ולקולו חוזר משהו מהחיוניות שזכרתי מהשיחה שלנו על המרפסת בדירתו בלונדון. הוא אמר שביירון היה מאחרוני המשוררים האנגלים הנוסעים, וסיפר לי על המסעות שערך המשורר הצעיר לאלבניה, ליוון, למלטה ולאיטליה.
ניסיתי לשאול את רובינסון מדוע עזב בפתאומיות כזאת את מסלול לימודיו, אבל הוא הניף את ידו בביטול ושאל האם ידעתי שהמשורר העברי של תקופת ההשכלה יהודה לייב גורדון ("גורדן", הוא אמר), היה ממעריציו הגדולים של ביירון ושתרגומיו לשיריו נחשבים מן התרגומים היפים והמעניינים לשירתו. אמרתי לו שלא ידעתי, ורובינסון המשיך ואמר שזאת בדיוק הבעיה של התרבות האנגלית בימינו, שכבר אין בה את התשוקה להרחיב את האופקים שהיתה בה בעבר, אולי בגלל הביקורת החריפה שנמתחה בעשורים האחרונים על הכיבושים הקולוניאליים של האימפריה.
"האם ידעת שכיום רק 2% מהספרים היוצאים לאור בבריטניה בכל שנה הם ספרים שתורגמו לאנגלית משפות אחרות?" שאל רובינסון, ובלי לחכות לתשובתי הוסיף, "אנגליה לא מעוניינת יותר ברעיונות הבאים מעבר לים. וזוהי התרבות שרק לפני כמה מאות שנים גילתה לעולם המערבי בהתרגשות את 'אלף לילה ולילה' ואת ה'מאהאבאראטה', את הפילוסופיה היוונית ואת כתבי הרמב"ם".
מבלי משים הגענו בהליכתנו לעבר הנהר. אורות הפנסים נצצו במים ועיניו של רובינסון היו צלולות ועירניות. נזכרתי בהליכה שלנו לאורך התמזה, לפני שנים. זוג תיירים חלף על פנינו, אוחזים זה בידה של זו, והיה לנו אז ויכוח ארוך אם הם בעל ואישה או אב ובתו. פתאום שאל רובינסון אם אני ממהר לחזור הביתה או שאפשר להזמין אותי לשייט קצר בנהר. "אני נזכר עכשיו שאהבת מים זורמים", הוא אמר והביט בי כמי שרואה אותי היום לראשונה. "קדימה, נעמיד פנים שאנחנו משוררים המפליגים אל המזרח". מייד הסכמתי להצעתו ואמרתי לו שהוא אינו יודע עד כמה רציתי לפגוש אותו כאן וכמה אני מאושר לשוחח איתו. כבר כמה שבועות שלא הייתה לי שיחה כזאת עם שום אדם, הוספתי.
ליד רציף העץ חיכו שלושה חותרים לתיירים האחרונים שעוד לא נאספו לחדריהם מפני הערב הקר. רובינסון ניגש לאחד מהם והוא שיחרר את החבל שקשר את הסירה לרציף והזמין אותנו לעלות. "זה יהיה 28 פאונד בסך הכל", אמר החותר כשישבנו בסירה, וכאשר הכנסתי את ידי לכיס המעיל כדי להוציא את הארנק, הניח עליה רובינסון את ידו בעדינות. הוא חיטט בכיס מכנסיו והעלה מהם כמה מטבעות ואז חיטט בהם שוב ולא העלה דבר. הוא פרש את כף ידו וספר בלחישה את המטבעות העמומים שהיו מונחים בה. "יש לי 4 פאונד ו-42 פנס", אמר רובינסון לחותר, "אולי תוכל לעשות לנו שייט קצר יותר?" אבל החותר אמר שאיננו יכול לעשות זאת, מפני שהתעריף קבוע ולא תלוי בו ומפני שרוב הסכום מועבר ממילא לחברה שמחזיקה בזיכיון להשטת הסירות בנהר. הוצאתי את הארנק והושטתי לו שני שטרות של 20 פאונד.
רובינסון לא אמר עוד דבר לאורך השייט כולו. הוא התכנס בתוך מעיל הצמר שלו על הספסל האחורי של הסירה ומבטו נעלם במים. כשנפגשו עינינו מדי פעם נדמה היה לי שהוא שוב לא מזהה אותי, כאילו לונדון היתה כלא היתה, וגם פגישתנו כאן, שעה קלה קודם לכן בחנות לספרים משומשים בקיימברידג'. הסירה שטה על הנה
והגנים שמסביבנו נסוגו אל החושך. כשחזרנו לגדה, רובינסון נעלם בלי לומר מילה. "היה תענוג להשיט אותך, אדוני", אמר החותר, ועזר לי לטפס בחזרה לרציף.