אנשים בלי סיפור (פרידה)

1. הזקן בהצגה היומית שומר בידו לאורך כל הסרט את הכרטיס שקרע הסדרן, מניח אותו בפח האשפה ביציאה מאולם הקולנוע.

2. רוברט לא היה אף פעם בישראל. הוא בא לקיימברידג' לפני הרבה שנים, לעשות תואר בעברית. למד את השפה מיצירות ספרות מודרניות, בעיקר מיזהר. עכשיו הוא כבר בן יותר מארבעים, אין לי מושג ממה הוא מתפרנס. הוא משוכנע שבישראל מדברים עברית כזאת, כמו של יזהר. הוא ממשיך לבוא מדי פעם להרצאות, לראות יהודים, חושב על דוקטורט. כשיורד הערב ומתקרר, הוא מהדק סביב גופו את המעיל המרופט שלו ואומר: "הכל מתרקע למקשת זהב אחת, ומעליה זרויים אבקות פז מהבהב, נרגש, חלקת זהב עגולה, עצומה, עד אין אפסיים, ושם מאחור, בערפל הערב, שם אפשר יש איזה עצב אחר, עצב כוסס, אותו עצב של מי-יודע, של מי-יודע של גזירת-החיים, שהשמש תשקע והוא יישאר כאן, בינינו, לא גמור".

3. האיש שחוזר הביתה, לבדו, ולא יודע שבבית, בחושך, מאחורי רהיטים שהוזזו, מחכים לו שיחזור וידליק את האור.

 

מה שנשאר

האיש שקדם לי

הדברים לקוחים כמעט מלה במלה מסיפור שסיפר לי גבר שפגשתי בספרייה המרכזית, שהציג עצמו כחוקר סרבי בשם דניאל זילאניץ', ושכותב, כמוני, עבודה על תולדות הסיפור הבלשי:

רק כשקראתי את המאמר השלישי בקובץ המאמרים הנדיר על הסיפור הבלשי, שמצאתי במקרה באחד המסדרונות הצרים במרתף הספרייה המרכזית, הבנתי מה הסיבה לכך שמתחילת הקריאה בספר הרגשתי שמישהו מתבונן בי: כל פסקה שמצאתי בה עניין כבר היתה מסומנת בקו דק, שצויר לידה בשולי העמוד בעיפרון.
לרגע חשבתי שכבר קראתי את הספר לפני שנים אחדות והדבר נשכח ממני, ולהרף עין ראיתי את עצמי מתבונן בגבר שגבו כפוף אל השולחן הארוך בפינת אולם הקריאה החשוך. אבל מיד הבנתי שגם אם קראתי את הספר ושכחתי, לא ייתכן שהחזקתי מימיי את העותק הזה ממש, כי רק לפני כמה ימים נכנסתי בפעם הראשונה לספרייה המרכזית. רק אז עלה בדעתי הרעיון שלפני קרא בספר אדם שדפוסי המחשבה שלו זהים לגמרי לשלי ושסביר להניח שמחקרו הוביל אותו לאותן מסקנות.

בדרכי הביתה, לא הצלחתי להשתחרר מהתחושה שמישהו הולך בעקבותיי, גם לא כשאמרתי לעצמי שאין בתחושה הזאת כל היגיון. הרי אם אותו אדם נמצא עכשיו בקיימברידג', הייתי אני זה שהלך בעקבותיו ולא הוא בעקבותיי. בכל זאת הארכתי את הדרך והלכתי לאורך חלונות הראווה ברחוב המרכזי, שמנורות-קישוט צבעוניות כבר תלויות בהם מתנדנדות לקראת חג המולד ושופכות על המדרכות כתמים אדומים וסגולים של אור-דמדומים.
בחדר העבודה מצאתי את שלושת הספרים הנוספים על תולדות הסיפור הבלשי שלקחתי בהשאלה מהספרייה וגיליתי את מה שלבי ניבא לי. בכל הספרים מצאתי את אותם סימונים בעיפרון דק – קווים שקטים, קצרים, מצוירים בשולי העמוד – ותמיד ליד פסקאות שמעיון מהיר בהן התברר לי כי היו פסקאות שגם אני הייתי בוחר לסמן; פסקאות שסימונן העיד על כך שדפוסי המחשבה של האדם שקרא בספר לפני לא היו קרובים, או דומים סתם, לדפוסי המחשבה שלי, אלא שהיו דפוסי מחשבה זהים, שלא היו יכולים להיווצר אלא מאותה היסטוריה בדיוק אשר יצרה את דפוסי המחשבה שלי, ושהיתה חייבת להוביל את האדם שקדם לי לאותן מסקנות בדיוק, לזמן את שנינו לאותה עיר ואולי אפילו להועיד לנו אותו גורל. 

 

במשך שעה ארוכה בחנתי את הקווים שצייר האדם שקדם לי בארבעת הספרים. רוב הקווים היו זהים באורכם ובצורתם. הם סומנו כאמור בעיפרון והיו קצרים, ישרים ותמציתיים. כאשר גילה פסקה שעוררה בנו עניין, הוא לא טרח לסמן אותה לכל אורכה, מהשורה הראשונה ועד לאחרונה, אלא מתח את הקו במרכזה, בביטחון רב, בתנועה חדה, שהעידה על שקט נפשי, על עקביות ועל רמות ריכוז גבוהות. האדם ששירטט את הקו הצטייר בעיני כאדם גבוה, שההססנות ממנו והלאה. מצורת הקו נדמה היה לי שאני יכול ממש לראות את כף ידו – כף גרומה אבל חזקה, האצבעות הלבנות ארוכות וחזקות אבל יש בהן גם מידה של גמישות וסבלנות – ושמכף היד אני יכול לעלות ולדמיין גם את זרועו החסונה. יותר לא יכולתי לראות.
ההתבוננות הממושכת בקווים הישרים לא היתה יכולה שלא להזכיר לי בסופו של דבר את צורת הסימון שלי-עצמי. אני מותח בעט כחול קווים מבולבלים, עצבניים, מתחת לשורות שאני מבקש לסמן (ולא בצידן), קווים נרעדים שעולים ויורדים, כאילו שבים ויוצאים משליטתה של היד המציירת, נכנסים לעתים קרובות אל תוך השורה ומסתבכים במלים המודפסות. בעקבות ההשוואה הזאת התפרצה תחושת הבהלה שהתחפרה בי מאז שעות אחר הצהריים. אף פעם לא התבוננתי כך בצורת-הסימון שלי ונדמה היה לי עכשיו שמעולם לפני כן לא הייתי שקוף כל כך. בבהירות-השכל שמולידה לעתים קרובות החרדה הבנתי פתאום שבקיימברידג' נמצא אדם שדפוסי המחשבה שלו זהים לשלי – אבל אופיו שונה לגמרי.

אני לא חושב שאני אדם אמיץ. היו לי בחיים לא מעט הזדמנויות להוכיח אומץ לב ולא עשיתי זאת. אבל הפעם, אולי בזכות הקווים השקטים, היה לי ברור שהדרך היחידה להביס את החרדה שהשתלטה עלי היא לחפש את האדם ולפגוש אותו פנים אל פנים, גם אם תוצאות המפגש יהיה עבורי קשות מנשוא. 
לא עצמתי עין בלילה ההוא. התהפכתי במיטה, הקשבתי לחיים בחושך וניסיתי לגבש תוכנית פעולה. ידעתי שעליי להשיג את רשימות ההשאלה של הספרייה, ולהצליב בין שמות אלפי הקוראים שבוודאי השאילו את ארבעת הספרים שהיו ברשותי. כל מה שאני צריך, חשבתי שוב ושוב, הוא להשיג איכשהו את רשימות ההשאלה. אלא שלפנות בוקר עלתה בדעתי אפשרות נוספת, שכמעט טרפה עליי את דעתי: הרי האדם שצייר את הקווים בעיפרון יכול היה לעשות זאת בספרייה עצמה, בלי להשאילם!

מה שלא ידעתי בלילה ההוא, שהיה אחד הארוכים והקרים בחיי, זה שהחומרה הביורוקרטית של קיימברידג', שפעמים כה רבות בחודשים האחרונים חשתי שהיא מכבידה עליי, תבוא הפעם לעזרתי.
כמה ימים לאחר אותו לילה, בביקור הבא שלי בספרייה, נודע לי כי פעם בשנה נסגרת הספרייה ל"שבוע הפיקוח השנתי על הספרים". במהלך השבוע הזה נבדק כל ספר שהושאל בשנה שעברה על ידי הספרנים ואם נמצא שניזוק, נפתחת מיד חקירה והשואל שנמצא אשם בהשחתת הספר מחויב בתשלום קנס וההשאלה נאסרת עליו למשך טרימסטר אחד. אבל חשוב מכך, שמו של המשחית נכנס ל"רשימות השחורות" של הספרייה המרכזית, אשר נשמרות בארכיון הספרייה ופתוחות לעיון הציבור.
כך, באותו יום, אחרי שעות של חיפושים בכרכים העבים של "הרשימות השחורות" בארכיון הספרייה, מצאתי את האדם שאני מחפש. או כך לפחות נודע לי שמו: דניאל זילאניץ'".

 

 

אני לא הייתי שם: זיכרונות מכנס אקדמי

אני לא הייתי שם כשהכל התחיל. אכלתי לבדי ארוחת צהריים בקפיטריה של יוניברסיטי קולג' אוף לונדון (UCL) ועברתי שוב על הרשימות שהכנתי לקראת הרצאתי, שבה הייתי אמור להציג בפעם הראשונה בכנס בינלאומי של חוקרי ספרות עברית פרק מתוך עבודת הדוקטורט שלי, המציע פרשנות פסיכואנליטית לסיפור "פרנהיים".
רק אחר כך סיפרו לי שד"ר מוטי גורן מהאוניברסיטה העברית, שסירב לפני שנתיים להיות המנחה שלי בעבודת הדוקטורט ואשר הציג בכנס הרצאה מזהירה על תשוקה ופרוורסיה ביצירתו של אורי ניסן גנסין, ישב עם אשתו בזמן הפסקת הצהריים בפאב בטורינגטון פלייס (Torrington Place), לא רחוק מבניין רוברטס (Roberts) שבו נערך הכנס, כאשר לפאב נכנסו שלושה חוקרים מהכנס של הספרות הצרפתית שנערך במקביל, ובעוברם ליד השולחן של ד"ר גורן ואשתו, העיר המבוגר מביניהם, בקול רם ובאנגלית, הערה בעניין הספרות העברית שאין ספק כי כוונה לאוזניו של ד"ר גורן ונועדה להשפילו. אחר כך, בזמן שד"ר גורן ואשתו סעדו, נעצו בהם חוקרי הספרות הצרפתית עיניים מתגרות. החוקר המבוגר והיהיר לא הפסיק להסתכל במופגן ברגליה החשופות של אשתו של ד"ר גורן.

 

יוניברסיטי קולג' אוף לונדון, פעם

 

אחרי שליווה את אשתו ל-Royal National Hotel, שבו התאכסנו כמה מאורחי הכנס ולמרבה האירוניה גם כמה מהמשתתפים בכנס הספרות הצרפתית, וביקש ממנה לא לעזוב את חדרם עד שישוב, חזר ד"ר גורן לבניין רוברטס וסיפר על מה שאירע לידידו ושותפו לעריכת כתב-העת "קריאות", פרופ' עמי אברבוך מהחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, ולשני דוקטורנטים שלו. הארבעה ארבו לחוקרי הספרות הצרפתית בכיכר הקטנה והמוצלת שלפני הבניין, מול חנות הספרים ווטרסטונ'ס (Waterstone's).
ד"ר גורן הלם בפניו של החוקר המבוגר, פרופ' אלברט מסטרסון מאוניברסיטת אוקספורד (למזלה של משטרת לונדון, המשתתפים בשני הכנסים חויבו לענוד תגים עם שמם, מה שהקל על מלאכת הזיהוי), עם צינור ברזל ארוך שלקח מבניין סמוך שנמצא בשיפוצים. הוא ריסק את אפו של מסטרסון ואת שיניו הקדמיות. מסטרסון, שאחר כך נודע לי כי הוא אחד החוקרים החשובים באירופה של יצירת בלזאק, נפל והתפתל על המדרכה אך ד"ר גורן המשיך להכות בעזרת צינור הברזל, שכבר נטף דם, בברכיו ובקרסוליו, עד שממש פירק את כף רגלו מן השוק שהיתה מחוברת אליה וחשף את בשרו המדמם מתחת לעור. פרופ' אברבוך ושני תלמידי המחקר שלו, שאחד מהם עוסק בעבודת הדוקטורט בנושאים דומים לשלי ושהרצאתו ביום הראשון של הכנס – על מוטיב האילמות ביצירתה של דבורה בארון – זכתה לשבחים רבים, מנעו משני החוקרים האחרים להגיש עזרה למסטרסון.
מאוחר יותר התברר לי, כי מכיוון שהמושבים בכנס של הספרות הצרפתית החלו בשעה עגולה, כלומר רבע שעה לפני המושבים בכנס שלנו, סמוך לשעה שתיים הגיעה לכיכר חבורה אחרת של חוקרי ספרות צרפתית פוסט-מודרניסטיים מפריז, העוסקים בשירה דאדאיסטית וסוריאליסטית ונחשבים למהפכניים ולפרועים במיוחד. הם היו אלה שהתנפלו על חוקרי הספרות העברית, שיחררו את חבריהם מאחיזתם של פרופ' אברבוך והדוקטורנטים שלו, והחלו להכות אותם באכזריות ובפראות רבה. ד"ר גורן היה הקורבן העיקרי של ההתקפה הברוטלית: שניים מחוקרי השירה הרדיקליים אחזו בזרועותיו ושלישי עמד מאחוריו ומשך בשערו עד שתלש מקרקפתו קווצות-שיער, בזמן שחוקר אחר, רביעי, עמד מול ד"ר גורן והלם באגרופיו בגרונו, בהשראת סיפוריו של אדגר פו.
אינני יודע באיזה מצב הייתי מוצא את ד"ר גורן, אלמלא החלטתי במקרה להקדים ולהגיע למושב של שתיים ורבע, שעסק בפרוזה ובשירה של יוצרים מזרחיים צעירים, כדי לתפוס לעצמי מקום באחת השורות האחרונות של החדר ולהימנע ממבטיהם הנבוכים של שאר המשתתפים בכנס, שרבים מהם לא הכירו עדיין את עבודתי או את מראה פני. אבל כשהבחנתי ממרחק בטבח האלים שמבצעים בכיכר הפסטורלית חוקרי הספרות הזרים בחוקרי הספרות העברית, לא חשבתי פעמיים, ניפצתי על שפת המדרכה את בקבוק הזכוכית שהיה בידיי ומיהרתי לחוש לעזרתם, למרות המחלוקות הקשות שהיו לי עם כמה מהם והטינה שהחנקתי בלבי על כך שהמארגנים – וגורן ואברבוך ביניהם – דחקו את הרצאתי ליום האחרון של הכנס, כשברור שרבים מהמשתתפים כבר יעדיפו להסתובב בלונדון ולא יבואו לשמוע אותה.
גם עכשיו, ימים אחדים אחרי מה שקרה, אין לי שום עניין להאיר את חלקי בקרב הזה באור יקרות. אני כותב את הדברים רק לעצמי ולמען מי שבעוד שנים רבות יבקשו לדעת את כל האמת על ההיסטוריה של מחקר הספרות העברית ואולי ימצאו את הדברים הללו במכון "גנזים", אם יישמרו עד אז. אני אינני גיבור – ואף פעם לא ביקשתי להיות. גם לא כשנעצתי את הזכוכית המחודדת בגבו של חוקר הספרות הצרפתית שהתעלל בד"ר גורן, גם לא כשקרעתי בה את עורם של אלה שהחזיקו בזרועותיו. גם עכשיו אני חושב שעשיתי את מה שכל חוקר ספרות עברית היה עושה במקומי.
למחרת, כשסיימתי את הרצאתי בכנס והקהל שמילא את החדר קם על רגליו והריע לי, לא ידעתי עוד אם היה זה בזכות הדברים שאמרתי על "פרנהיים" או בגלל המעשה שעשיתי ביום האתמול (לצערי, דווקא ד"ר גורן ופרופ' אברבוך, שבמובנים רבים בשבילם כתבתי את הרצאתי, לא הגיעו כדי לשמוע אותה, אבל התקשרו כדי לומר שאינם יכולים להשתחרר מבית החולים). אני זוכר רק שלמשמע מחיאות הכפיים התעוררה בי תשוקה אחת בלבד: להימלט משם אל ספרייתי, לשוב ולהסתגר בה – ולכתוב.

שיעורים בקולנוע (1)

מתוך "הכל קולנוע: חיי היצירה של ז'אן לוק גודאר" (ריצ'ארד ברודי)

 

מכיוון שאני קורא בהנאה רבה את הביוגרפיה המרתקת של ז'אן לוק גודאר שכתב מבקר הקולנוע האמריקאי ריצ'ארד ברודי, ומכיוון שהדבר היחיד שאני רוצה לעשות עכשיו זה לצטט, לא לכתוב, החלטתי להביא כאן בתרגומי החופשי קטעים קצרים מתוך הספר, שהם בבחינת שיעורים חשובים בעשייה קולנועית, למי שזה מעניין אותו.

הנה השיעור הראשון: "(אומר גודאר): פעם שאלתי את רוברטו רוסליני: 'כשאתה מקבל כסף לעשות סרט, אתה חייב לבזבז את כולו?' … ורוברטו אמר לי: 'הכי טוב לעשות סרטים שמתרחשים בימי הביניים. במהלך השבוע, כולם לבושים בשקים של תפוחי אדמה עם שני חורים לזרועות וחור אחד לראש. הכי חשוב, אל תעשה סרטים שמתרחשים ביום ראשון, כי אז צריך להלביש את הדמויות בבגדים יפים. את שאר הכסף אתה יכול לשמור לעצמך ולמשפחה שלך" (הציטוט לקוח מהספר "גודאר על גודאר").

 

עד כלות הנשימה

 

 

נזכרתי ברופרט פפקין (בגלל דודו טופז)

 

 

בגלל דודו טופז נזכרתי בסרט ישן ויפה וקצת נשכח של מרטין סקורסזה, "מלך הקומדיה" (king of comedy), ובגיבור שלו רופרט פפקין (רוברט דה נירו), שבדירה הקטנה שבה הוא חי עדיין עם אמו (היא לא נראית בסרט, רק שומעים אותה צועקת על רופרט מבעד לדלת חדרו), הקים לעצמו אולפן שבו הוא מופיע בכל ערב עם שובו מהעבודה, מנחה תוכנית אירוח ומראיין כוכבי קולנוע מקרטון לפני קהל מקרטון שהדביק על הקיר ולקול צחוקו המהדהד ממכשיר ההקלטה. הוא חולם להיות מלך הקומדיה, הוא מספר לאנשים ש"וודי אלן הוא חבר ותיק" וכשמישהי מסכימה לצאת איתו לדייט הוא נותן לה במתנה בזמן הארוחה דף נייר עם חתימה שלו, "כי בקרוב מאוד היא תהיה שווה מיליונים". מכיוון שהניסיונות של רופרט לשכנע את כוכב הטלוויזיה ג'רי לנגפורד (ג'רי לואיס בתפקיד גאוני) לתת לו הזדמנות להופיע בתוכנית האירוח שלו נכשלים, הוא חוטף את לנגפורד ביחד עם מעריצה אובססיבית (סנדרה ברנהרד) ואיכשהו "נוגע בתהילה" (סצינת הסיום של הסרט מורכבת ואמביוולנטית, אבל אני לא רוצה להרוס אותה למי שלא ראה).

 

אבל אולי העניין הוא בעצם לא התהילה אלא החיים. כלומר, הזעם הזה על החיים שבאיזשהו שלב מתחילים להוציא אותך מהמחזור. אולי זאת הדרמה שבגללה הסיפור הזה מרתק הרבה אנשים: הדרמה של מי שהיה משהו ועכשיו כבר איננו עוד, של מי שיצא לגמלאות, של מי שילדיו נעשים לאט לאט חזקים ממנו, של מי שהעולם כבר לא שייך לו כפי שהיה שייך פעם.

החי והדומם (חלק ב')

 

החלק הראשון של סיפור פגישתי עם ד"ר אנדרו סטון הובא כאן. זה המשכו:

 

אני לא יודע מי יקרא את הדו"ח הזה, שאני כותב בעיקר למעני, כדי לנסות להבין מה אירע בערב ההוא, אבל חשוב לי לדייק בעובדות ולכתוב שהדירה שאליה נכנסתי בעקבות סטון היתה מוארת היטב בכמה נורות חשמל מחופות באהילים פשוטים, ושבסלון הקטן שבו הזמין אותי סטון לשבת על ספת עור ישנה, לאחר שפינה ממנה כמה ספרים ומעטפות פתוחות, היו גם כל הסימנים של חיי שגרה המוכרים לי מביתי, כלומר חפצים שונים שננטשו לאחר שנעשה בהם שימוש מסוים ולא הוחזרו עדיין למקומם, והיו מפוזרים בצורה אקראית בין הבובות הדוממות בדמות אדם שמילאו את הסלון וכמו צפו במתרחש בדירה מכל מקום אפשרי – מעל מדפים ארוכים לאורך הקירות, מכיסאות נמוכים במרכז החדר, מאדן החלון.

 

"אני אוסף אותן מאז שהתחלתי בעבודה על הספר", אמר סטון כאשר הבחין בהבעת התימהון שעלתה כפי הנראה על פני. "כמה מהן קניתי אבל את רובן אני מוצא ברחוב. חנויות מחליפות את בובות התצוגה שלהן פעם בכמה שנים, כשהן מתבלות, וגם ילדים גדלים וההורים נפטרים מהבובות שלהם, בדרך כלל בלי ידיעתם. הנה תכיר, זאת מדלן, היא הגיעה לפני שבועיים. אספתי אותה מחנות לבגדי ילדים שנסגרה". סטון הצביע על בובת פלסטיק בדמות ילדה רזה, שישבה על כיסא קטן בפינת הסלון וידה מונחת על ברכיה בתנוחה מוזרה, כאילו נשברה. מן הפרוזדור הקצר, שמוליך, כפי שהייתי עתיד לגלות, אל החדרים הפנימיים, לא נשמע אף קול למרות שסטון קרא פעמים אחדות לליסה כדי שתבוא להצטרף אלינו. הוא אמר שהיא כנראה נרדמה או שאולי היא מתקלחת ואני ראיתי להרף עין בדמיוני אישה צעירה (משום מה הייתי בטוח שליסה צעירה מסטון בשנים רבות), ששערה קצר וכהה, לבושה בחלוק רחצה והולכת ברגליים רטובות בתוך עולם הבובות עם עיני הזכוכית שיצר עבורם סטון, עולם שהייתי משוכנע כי זמן רב לא נכנס אליו אדם אחר.
"ליסה לא מקנאה בכל הבובות האלה, שאתה יכול לקיים איתן מערכות יחסים? הרי בעצם אתה חי בפוליגמיה", אמרתי בצחוק, אולי כדי לנתק את עצמי מהמחשבה שבלי ידיעתי הלכה והשתלטה עלי, אבל בעיניו של סטון הופיע פתאום כאב שלא יכולתי לשאת.
"ליסה מבינה", הוא אמר. "אתה כנראה מאלה שלא מבינים".
רציתי לומר לו שהוא טועה ושאני דווקא מבין, אבל בכל זאת היה דבר אחד שלא הבנתי. את האפשרות שההתנכרות החברתית שנכפתה על סטון, ואשר הכרתי בהתנהגות המעליבה של מר ג'פרי כלפיו בארוחת הערב, יכולה היתה להוביל אותו לתיאוריות על תחושותיהם של דוממים, לכתיבה על יצירות אמנות המציגות קשרים רגשיים בין בני אדם ודוממים ולאיסוף הבובות הנטושות, את זה הבנתי מיד. אבל האם, לפי מה שסיפר לי סטון, ההתנכרות החברתית שמר ג'פרי ביטא לא החלה רק לאחר שסטון כבר פיתח את התיאוריות שלו על הדוממים ובגללן? לפני כן הוא היה בוודאי אדם אהוד ומוערך כי אחרת לא היה מתקבל כלל לקולג'.
אולי מכיוון שנפגע מדבריי, החליט סטון בינתיים לא לחכות לליסה, מזג לשנינו שתייה והמשיך לספר לי על פרק המבוא ההיסטורי בספרו, שבו יוכיח כי מאז ומעולם נוצרו יצירות אמנות שבהן בני אדם ודוממים אוהבים זה את זה אהבה הדדית, החל מן המיתוס היווני הקדום על פיגמליון המתאהב בגלתיאה, פסל בדמות אישה שיצר, דרך הסיפור של הסופר הגרמני א.ת.א הופמן, "איש החול", המגולל את אהבתם הטרגית של נתנאל והבובה אולימפיה, ועד לסרט ההוליוודי "הבובה מחלון הראווה" (Mannequin) המתאר את אהבתם של ג'ונתן סוויצ'ר ובובת הפלסטיק אמה הסיר. לדבריו, במאה השנים האחרונות היצירות האלה מובנות ומפורשות כייצוג של יחסים חד-צדדיים שבהם משקיע החי רגשות הקרובים לטירוף בדומם ורק מדמיין כי הדומם נענה לו, ובעשור האחרון המגמה השלטת במחקר אלימה עוד יותר ומפרשת את יחסו של החי אל הדומם כיחס פטישיסטי (מנימת דבריו של סטון נדמה היה לי כי יותר מכל הכאיבה לו הצלחת הספר של מי שהיה פעם ידידו הקרוב, ג'ון סטרטון, "הגוף הנחשק – פטישיזם תרבותי והארוטיקה של הצריכה"). אלא שלדברי סטון, הפרשנות הזאת, המושפעת מהגותו של פרויד, היא רק פרשנות אפשרית אחת, והוא מצליח להראות בספרו כי זוהי פרשנות מגמתית המניחה, כפי שמניח המדע המודרני שוב ושוב, כי הדומם איננו נמצא בעולם אלא כפונקציה של החי. סטון, לעומת זאת, מבקש לא להציע ליצירות הללו פרשנות אלא להתבונן בהן כפשוטן, כלומר לראות בהן יצירות המתעדות את האפשרות של החי והדומם לקיים מערכת יחסים הדדית, אפשרות שהיתה טבעית לפילוסופיה היוונית, למשל, הרבה יותר מתיאוריות אנתרופוצנטריות על פנטזיות, פטיש ואובססיה.
סטון דיבר עכשיו בקול רם יותר ואני חשבתי שזה לא רק מפני שנסחף בשטף הטיעון אלא גם כי קיווה שליסה תתעורר, על אף שוויתר לכאורה על האפשרות שתשב איתנו. האם רצה שתתעורר ותצטרף אלינו כדי לחזק אותו בטענותיו לנוכח מה שחווה כספקנות מצידי? האם רצה שאראה אותה? האם רצה שניפגש? הרי אחרת לא היה מזמין אותי לדירתם – אבל שום קול לא נשמע מכיוון המסדרון וסטון המשיך לדבר על הפרק האחרון בספרו, שיוקדש ליצירות אמנות המתארות מערכות יחסים אלימות בין בני אדם ודוממים, בעיקר סרטי אימה שבהם בובות תוקפות בני אדם ושבעיני סטון הם ביטוי לטווח הרחב של הרגשות שיכולים דוממים להרגיש כלפי בני אדם, אבל גם ייצוג מהופך לרגשי האשמה המצטברים של האדם על יחסו לדוממים.
כשסטון סגר אחריו את דלת חדר השירותים הבנתי שדלת חדר השינה היא זאת שנמצאת מולה והלכתי לאט לכיוון הדלת הסגורה שמאחוריה ישנה ליסה בלי קול, ולא התעוררה גם כשלחצתי בשקט ובעדינות את הידית והדלת נפתחה ומאחורי הסתנן לחדר החשוך פס דק של אור וגילה לי את כף הרגל הבהירה ומעליה את הגוף הדק, המכוסה בשמיכה, שנח על המיטה בגבו אליי. ידעתי שיש לי רק שניות אחדות כששמעתי את צליל המים יורדים בשירותים ולחצתי על המתג בחדר השינה והוא התמלא אור וליסה הסתובבה אליי ופניה נפערו מולי כמו מקור של ציפור גדולה. עוד הספקתי לשמוע את הצווחה של ליסה ואת סטון קורא בשמה ומה שאני זוכר אחר כך זה רק את נעליי שרצות לפניי ואת קולות הרודפים.

 

 

החי והדומם (חלק א')

פגשתי את ד"ר אנדרו סטון בארוחת ערב שנערכה בחדר האוכל של גירטון קולג' (Girton College). ישבנו זה ליד זה ומכיוון שלא מצאנו עניין בנאומים שנישאו לפני הגשת המנה הראשונה (מטרת הארוחה היתה לגייס תרומות לצורך הקמת קרן להצלת חיי החתול של הקולג', באסטר), נקשרה בינינו שיחה. סטון חשב שממצאי המחקר שאני עורך, על האמת מאחורי פרשת הרצח באחוזת סטיילס והפיתרון השטני שהציע לה מי שבשבועות האחרונים נהפך בדמיוני לאויבי בנפש, הרקול פוארו, מעניינים אך לא מפתיעים. אולי לכן האזנתי מתוך עוינות מסוימת לתיאור עבודתו כחוקר של הדומם.

 

דלת הכניסה למעונו של המאסטר, מתוך צילומי דלתות בקיימברידג'

מדבריו של סטון התברר לי כי האבחנה שבגללה זכה בתחילת שנות השמונים לתהילה בחוגים של פילוסופים וביולוגים בקיימברידג' ובאוקספורד ולבוז בחוגים אחרים (כבר כשהתיישבנו לשולחן הבחנתי כי מר ג'פרי, השרת של הקולג', הידוע באופורטוניזם שלו, לא נוהג בו באותה מידה של כבוד שבה נהג בשאר המוזמנים), היתה שמאז המאה ה-17 המחקר המדעי מתעלם מקיומו של הדומם כקטיגוריה של קיום ומתרכז במחקר ההיסטוריה ותנאי הקיום של החי. ההגדרה הבינארית של הדומם כמה שלא חי היא אחד המשגים הגדולים של המדע המודרני, טען סטון במאמר שפירסם דווקא באמריקן ג'רנל אוף בוטני (American Journal of Botany), ולא הציע במקומה הגדרה אחרת אלא ריבוי של שאלות בעלות אופי אפיסטמולוגי באשר לצורות הקיום הרבות של הדומם בעולם.
בתרבויות אחרות ובתקופות אחרות, הוכיח סטון, לדבריו, באותו מאמר, היתה המחשבה על תנאי הקיום של הדומם בעולם עמוקה ומורכבת הרבה יותר ואילו כיום נחקר הדומם רק באופן פונקציונלי, כממלא תפקיד בעולמו של החי. גם הציור והפיסול, אמנויות שהביאו בעבר את המחשבה על הדומם לשיאיה, כמעט ואינן עוסקות עוד בדומם באופן פילוסופי אלא מתבוננות בו רק כאשר הוא משועבד אל החי. את המאמר חתם סטון בשאלה המתגרה שקוממה עליו מדענים ופילוסופים של המדע: "הפסיכואנליזה לימדה אותנו שהאדם יכול להשקיע רגשות מסוגים שונים בדוממים; אבל מה אנחנו יודעים על התחושות של הדוממים עצמם?"
השאלה ששאל סטון נשמעה לי תמוהה, אולי מפני שבדרך כלל אינני מבין את שפת הפילוסופים והמדענים ואולי מפני שבמהלך דבריו מחשבתי שבה ונדדה אל פרשת הרצח של אמילי אינגלת'ורפ, שאת תוצאותיה אני עומד להציג בחודש הבא ביום עיון באוניברסיטת תל אביב. בימים שקדמו לארוחת הערב שמתי לב כי מאז שהתחלתי בעבודתי קשה לי להתרכז בדבריהם של אחרים וגם בספרים אני מאבד עניין אחרי עמוד או שניים. עכשיו נדמה היה לי שסטון ציפה לתגובה נסערת יותר, כנראה מפני שהתרגל לכך שדבריו מעוררים סערת רגשות. אולי לכן דווקא הגביר את קצב דיבורו והחל לספר לי על ספר שהוא כותב מזה ארבע שנים, על יצירות אמנות המציגות אפשרות של מערכת יחסים הדדית בין בני אדם ודוממים, וזאת על אף שמר ג'פרי כבר פינה את הצלחות ואת כוסות הזכוכית מהשולחן ושרוב המוזמנים עזבו את חדר האוכל (בזמן פינוי הכלים נשמטה צלחת מידיו של מר ג'פרי והתנפצה על רצפת העץ העתיקה ממש מאחורי כיסאו של סטון, במה שנראה היה לי תעלול מכוון שנועד להגחיך את סטון ושג'פרי בוודאי הוסט לבצעו על ידי כמה מן המוזמנים שאליהם חייך מאחורי גבנו כשאסף את חלקי הצלחת הפגועה).
יצאנו לחצר המרכזית של הקולג' וסטון הציע שנעלה לדירת המגורים שהוקצתה לו ולבת זוגו ליסה כדי להמשיך בשיחה. כאשר אני כותב את הדברים האלה היום אני מבין כי לא נעניתי להצעה רק מפני שחיכתה לי הליכה של כ-45 דקות עד לביתי, כפי שאמרתי לעצמי באותו ערב, אלא גם מפני שהמחשבה על הכניסה לחדרים שבהם מתגוררים סטון וליסה ועל שהייה במחיצתם עוררה בי ריגוש שלא יכולתי ושאני עדיין לא יכול להסבירו. הלכתי אחרי סטון במסדרונות הקולג' בין דלתות העץ הכבדות המובילות לחדרים (דלתות שראיתי בפעם הראשונה), ובלי לדעת מדוע היה לי ברור כי הפגישה עם סטון ועם ליסה, למרות שעד לפני שעה קלה לא ידעתי שתתקיים, היתה הסיבה שבגללה הגעתי לקיימברידג'.

(המשך יבוא)

 

סגור למבקרים, מתוך צילומי דלתות בקיימברידג'

על שני משברים כלכליים שונים

מאמר שפורסם הבוקר בעיתון מעריב

 

התיאור הדרמטי של פגישת המיליארדים הלילית שנערכה בחדר ישיבות מפואר המשקיף על נהר ההדסון במנהטן, בהשתתפות ביל גייטס, וורן באפט, אופרה ווינפרי וצדיקים אחרים, איפשר לאמצעי התקשורת בישראל להמשיך לסלף את תמונת המצב הכלכלי ואת האופי האמיתי של המשבר הכלכלי.

סיקור המשבר בעיתונות הישראלית, מראשיתו, ביקש ליצור דימוי שקרי של מצב משברי שכולם שותפים לו – עשירים ועניים, מעסיקים ושכירים, בעלי הון ומקבלי קצבאות – ושרק אורך-נשימה ומאמץ משותפים לכולם יסייעו ל"משק" להיחלץ ממנו. ולכאורה, זוהי אכן המציאות בישראל. עובדה, מיליונרים איבדו חלקים נכבדים מ"שוויים" ושכירים איבדו כספי פנסיה; רמי לוי מוכר עוף ב-39 אגורות, והמחירים במסעדות היוקרה יורדים ובחלקן כבר לא מוגש כבד אווז אלא שניצל; בלשכות האבטלה העומס הולך וגובר אבל אומרים שגם "המסודרים" מהטלוויזיה ירגישו את המיתון.

אלא שדו"ח שהתפרסם בסוף השבוע מטעם מרכז אדוה ("עובדים, מעסיקים ועוגת ההכנסה הלאומית"), מוכיח כי כדי להבין את תמונת המצב הכלכלית האמיתית, צריך לפזר את מסך הערפל שיצרה העיתונות סביב "המשבר הכלכלי הגלובלי" ולהתחיל להכיר בקיומם של שני משברים שמתרחשים כאן בעצם: משבר כלכלי זמני לבעלי ההון ולמעסיקים ומשבר כלכלי מתמשך לכל השאר.

הנה העובדות: בעשור האחרון גדל בהדרגה חלקם של המעסיקים בהכנסה הלאומית (מ-9% בשנת 2002 ל-15% בשנת 2008); חלקם של השכירים בהכנסה, לעומת זאת, ירד באופן קבוע (מ-66% בשנת 2000 ל-62% ב-2008). ואם אתם רוצים את זה במספרים: העובדים איבדו 24 מיליארד שקל מחלקם בהכנסה הלאומית, כלומר 693 שקלים בכל חודש לכל עובד. ואלה היו "השנים היפות של המשק", שנות הצמיחה. ועוד נתון מעניין: בין 2003 ל-2006, לכאורה השנים שלפני המשבר, שכר העובדים השכירים בישראל לא עלה כלל. לעומת זאת, שכר המנהלים גדל בכל שנה בשיעורים שנעו בין 8% ל-18%.

הנתונים האלה מלמדים אותנו שצריך לחשוב מחדש על הגדרת המשבר הכלכלי ולדבר על שני משברים שונים. בעלי ההון, המעסיקים והמנהלים הבכירים אכן חווים משבר שאפשר לסמן את תחילתו (2008) ואולי גם את נקודת היציאה ממנו (2010). הם איבדו חלק מהונם ומשכרם, אבל אפשר לומר שהגיעו אליו מוכנים בזכות ההתעשרות שלהם לאורך העשור.

למשבר הזמני הזה יש כמובן השלכות חמורות גם על מצבם של השכירים ומקבלי הקצבאות, אבל מבחינתם הוא רק מצטרף למשבר כלכלי אחר, שלא החל בשנה שעברה ולא ייגמר בשנה הבאה. הם נמצאים בעיצומו של משבר מתמשך, של ירידה קבועה בחלקם בהכנסות. משבר זה איננו נובע משיגיונות הגורל או השוק. הוא תוצר ישיר של מדיניות כלכלית מכוונת שמובילה ממשלת ישראל בשני העשורים האחרונים. עד מתי יימשך המשבר הזה? הנה נקודת האור – זהו משבר שסופו תלוי גם בציבור העובדים עצמו. הוא יימשך עד שיבחר ויחליט אחרת.

(בדרך כלל אני לא מפרסם כאן רשימות שכתבתי למקומות אחרים. אבל זו חשובה לי. סליחה על הכפילות)

שני ציורים של משפחות לא קדושות

ביקור נואש, משחרר, במוזיאון פיצוויליאם אתמול אחרי הצהריים 

 

1. האם מבקרת את הילדה אצל המטפלת  (ג'ורג' מורלנד, 1788)
כמעט כל המעמדים שמתועדים או מדומיינים בציורים התלויים באולם המוקדש ליצירות אמנות מהמאה ה-18 הם מעמדים זרים לצופה בהם היום (במובן שהוא לא נתקל בהם בחיי היומיום שלו). ופתאום סצינה מן ההווה, סצינה יומיומית: אמא מבקרת את בתה אצל המטפלת (בתינוקייה, בגן הילדים). האם צויר המעמד הזה שוב, לפני או אחרי הציור של ג'ורג' מורלנד? אין לי מושג.

כל פרט בציור מרתק אותי. סיפור נבנה בו. והוא פתוח לפרשנות. מקומה של הילדה בין שתי הנשים – הפנים שלה מופנות אל האם, הגוף שלה אל המטפלת, היד מונחת על החזה של המטפלת (את מי היא מבקשת? היא שמחה לראות את אמה? היא מזהה אותה?). הדמיון וההבדלים בין שתי הנשים – שתיהן מסתכלות על הילדה, הידיים שלהן כמעט נפגשות על מותניה, המטפלת יושבת, האם עומדת, מתכופפת אל בתה (אולי לא מספיק מתכופפת? כמה זמן הבת נמצאת שם כבר? מהבוקר? שבוע? חודש? כמה זמן לא ראו זו את זו?). הבגדים ההדורים מדי של האם בתוך החדר הצנוע. שתי הילדות המוטלות בשולי הסצינה, בשני הקצוות של החדר – אחת ישנה ליד המטפלת ולי נדמה שנרדמה לאחר שמיררה בבכי. השנייה משחקת לבדה על הרצפה, לא מסתכלת במה שקורה בחדר, אולי פגועה, אולי לא שיחקו איתה זמן רב. מאחורי גבה של האם יש ילדה נוספת. זו האחות הגדולה – במה היא מתבוננת? באחותה הקטנה? במטפלת? (חושבת מה? האם גם היא הייתה אצל המטפלת הזאת? למה היא בבית עם אמה ולא מוטלת בחדר של המטפלת כמו שתי הילדות האחרות, שנראות בנות גילה?). אם הסצינה הזאת היתה נכתבת כסיפור, הייתי בוחר בה להיות המספרת.
ומי שלא נמצא בסצינה – גברים. איפה האחים? למה יש רק ילדות אצל המטפלת? איפה האבא?

2. המשפחה הקדושה  (ססופרטו, 1605-1685)

שוב, אחרי כל הציורים הדרמטיים של הבתולה והבן באולם האיטלקי, שמשאירים אותי די אדיש, משועמם אפילו, התמונה הזאת, בטבעיות שלה, ברגילות שלה. וגם בגלל הכחול.

בין הייצוגים הפומפוזיים של "המשפחה הקדושה" (של "קדושת המשפחה"), ייצוג יפה בפשטותו. אפילו האבא נמצא כאן, יוסף (בדרך כלל הוא לא נמצא או שהוא נמצא בשולי המעמד), ופניו אפילו יפות, והוא לובש בגדים באותו כחול נהדר של הבגדים של מרים. יש איזה שוויון לא רגיל בין האם, האב והבן במשפחה הקדושה (מרים מגישה את היד של בנה לפיו של האב ומסתכלת עליו, לא על הבן). וגם העירום של הילד הקדוש די פשוט, עירום ערום, בלי הילה (אני לא חושב שהילד הזה יגדל להיות ישו). ובנשיקה של יוסף ליד של הבן הקדוש אין הערצה – יש קירבה, יש רוך, נדמה לי – אני חושב שזו נשיקה שהרבה אבות נישקו את בניהם.

(מוזר לכתוב על ציור – בזמן הכתיבה ממש העיניים אף פעם לא רואות את התמונה, המבט מוסט ממנה)

המספרה של מר פוליטו (חלק ב')

החלק הראשון של הסיפור הלא-יאומן שסופר לי במספרה של מר פוליטו (Mr Polito's Barber Shop) הובא בפוסט הקודם. הנה ההמשך:

 

ואמנם, ביום שישי הראשון של פברואר, באותה שעה בדיוק שהופיע בה בפעם הראשונה (קצת אחרי ארבע), ראה מר אדמונדס את הראש המבריק מתקדם לקראתו מבעד לחלון הזכוכית של המספרה. הפעם הוא לא התבלבל – הוא מיהר לפתוח עבורו את הדלת, הזמין אותו לשבת על הכורסא הישנה, פרש סביבו בתנועה חגיגית סינר נקי ושאל את הזקן כיצד ירצה להסתפר היום.
"תאמר לי אתה, מר אדמונדס", ענה לו הזקן, "אתה הרי יודע מה אני אוהב".
שעה ארוכה ריחפו אצבעותיו של מר אדמונדס סביב הראש החלק. תחילה הזליף עליו מעט מים כדי לרכך את השיער ואחר כך העביר בתוכו את אצבעותיו כדי שטיפות המים ירטיבו גם את שורשי השיער ואז קירב אליו את המספריים והפליא אפילו את עצמו בתנועות גזירה מעוגלות, רכות וספוגות רגש. לבסוף החליף את מספרי-השיער במספרי-פאות זעירים, ובתנועות עדינות, זהירות, הצמיד אותן ללחייו המאדימות מנימים של הזקן, וחש בעונג שלו כשאצבעות המתכת הקרות נגעו בלחייו ושירטטו עליהן את הפאות. אף פעם במשך כל שלושים ואחת שנותיו כספר לא התענג כך מר אדמונדס על עבודתו. אף פעם לא הבין את יופיין של תנועות הריחוף שעושות ציפורי המתכת מעל ראשי המסופרים.

ביקוריו החודשיים של הזקן במספרה נעשו למר אדמונדס גולת-הכותרת של עבודתו. הוא חיכה בקוצר רוח ליום שישי הראשון בכל חודש, ובימים שקדמו לו כבר הגה בדמיונו בתספורות שיציע לו. לעתים היה ממליץ לו על תספורת קצוצה ולעתים ביקש לאפשר לשערו לצמוח ורק יישר את קצותיו. ופעמים אחדות במשך שבע השנים שבהן בא הזקן להסתפר במספרה של מר פוליטו, אפילו הוציא מר אדמונדס מארונית החומרים, הנעולה במפתח, צנצנת של צבע סמיך ומשח את שיערו המלבין בגוונים כהים יותר, שבדמיונו השיבו לו את נעוריו. ובכל פעם ששאל את הזקן אם הוא מבקש היום "משהו מיוחד", היה האחרון עונה לו: "תאמר לי אתה, מר אדמונדס. אתה הרי יודע מה אני אוהב".
מלבד המשפט הזה לא החליפו השניים מלה. ולמרות זאת ידע מר אדמונדס שהקשר ביניהם היה לא פחות מנס. פעם בחודש ולמשך שעה קלה אצבעותיו רקדו שוב כמו על פסנתר, ואיתן החלו לנוע בתוכו חוטי-רגש רדומים והצטרפו למין מחול מופלא, מחול של התחלה וגם של סוף, כאילו היה רקדנית שביקשה מאלוהים משאלה לפני מותה: לרקוד עוד פעם אחת ואחרונה כמו שרקדה בנעוריה.

אבל לפני שנתיים, בלי כל הודעה מוקדמת, הפסיק הזקן להגיע למספרה. שלושה חודשים חיכה מר אדמונדס לפני שגמר בדעתו לחפש אותו, ועוד כמעט חודשיים חלפו עד שמצא, בעזרת שוטר-מקוף מקומי וכומר אנגליקני שיצא לגמלאות, את הבית שבו אמור היה להתגורר הזקן שהשיב לאצבעותיו את יופיין.
כשהקיש באצבעות הללו על הדלת, חש היטב בהתקשות שלהן וברעד איטיותן. אישה זקנה פתחה לו את הדלת. הוא שאל אותה אם כאן מתגורר מר רוברט לוין. "התגורר", אמרה האישה, "הוא הרי מת לפני כמעט שמונה שנים. באיזה עניין חיפשת אותו?". מאחורי האישה, מעל האח, התבונן במר אדמונדס הראש הקירח שאותו סיפר פעמים רבות כל כך. לידו, במסגרת ברזל מחלידה, היתה תמונה ישנה וממנה נשקפו אליו פני-נער ובלורית שיערו החומה.

"אין לי שום הסבר לסיפור המוזר הזה", סיכם מר אדמונדס. "אני לא יודע אם רוברט לוין ביים את מותו כדי להימלט ממשהו או ממישהו והמשיך לחיות את חייו ביחידות ובחשאי, או שאמנם מת לפני שמונה שנים ומישהו אחר השאיל את זהותו. על אפשרויות אחרות אני לא רוצה לחשוב, אני אדם רציונלי, אתה יודע, למרות שאני לא אדם מלומד…"
הוא הפסיק את דבריו ואז יכולתי לשאול אותו את השאלה שלא הפסיקה להציק לי מאז התחיל לדבר.
"למה סיפרת לי את הסיפור הזה?" אמרתי בתקיפות.
"אהההממ… אתה בוודאי יודע למה…"
"אני לא יודע".
"כי גם אתה קירח לגמרי ובכל זאת נכנסת למספרה שלי. ואפילו בדיוק באותה שעת אחר-הצהריים שבה נכנס אז רוברט לוין, ובמקרה גם היום המספרה היתה ריקה לגמרי…"

 

סילבר סטריט הצר והאפל

לא נתתי לו לסיים את הדברים. יצאתי מהמספרה, פני בוודאי אדומות מרוב שנאה, פגוע וזועם עד עמקי נשמתי מהעלבון שהטיח בי. הלכתי כך, ראשי מתפוצץ ממחשבות על נקמה, לאורך סילבר סטריט הצר והאפל, בכיוון הנהר, כשלפתע, כפי שקורה לי לפעמים, מתוך הזעם היוקד הצטללה בתוכי ההבנה, בדיוק כפי שזהב מזדקק באש. הבנתי פתאום שכל הסיפור המסתורי על מר רוברט לוין ועל ראשו הקירח, שהופיעו יום אחד במספרה של מר פוליטו וביום אחר נעלמו כלעומת שבאו, לא היה ולא נברא – והוא בסך הכל מסתיר סיפור אחר, טרגי יותר, מטורף יותר, מסמר-שיער – את סיפורו של מר אדמונדס עצמו הוא מסתיר, סיפור של ספר מסורס שאיננו מעז לספר ולכן אומר לכל מי שנכנס למספרה שלו שהוא קירח, ואולי זה אפילו באמת מה שהוא רואה – אלפי קירחים שנכנסו למספרה שלו לאורך השנים – מפני שזה מה שהוא רוצה לראות, מפני שהצל הענק של המספריים של מר פוליטו, שייסד את המספרה, ואולי בעיקר של אביו, מר אדמונדס האב, שקנה ממר פוליטו את המספרה והיה בעליה עד יום מותו, הצל הזה שיתק אותו כל כך עד שהוא לא יכול היה לאחוז במספריים. וזאת הסיבה שאף פעם אין איש במספרה שלו. וזה גם הפירוש של החלום החוזר שלו על עלוות העץ הסמיכה ועל הענף העומד להתפקע.

שבתי במהירות על צעדי כדי להטיח במר אדמונדס את הדברים האלה, אבל כשהגעתי למספרה היא כבר היתה סגורה. קירבתי את פני לחלון הזכוכית, בתקווה שאראה את מר אדמונדס בחושך – מקפל בדממה את הסינר שלו, מחזיר את המספריים למגירה – אך לא ראיתי אף אחד. הרחקתי את פני מהזכוכית והתבוננתי שוב. עכשיו גם את בבואתי לא ראיתי.