נזכרתי ברופרט פפקין (בגלל דודו טופז)

 

 

בגלל דודו טופז נזכרתי בסרט ישן ויפה וקצת נשכח של מרטין סקורסזה, "מלך הקומדיה" (king of comedy), ובגיבור שלו רופרט פפקין (רוברט דה נירו), שבדירה הקטנה שבה הוא חי עדיין עם אמו (היא לא נראית בסרט, רק שומעים אותה צועקת על רופרט מבעד לדלת חדרו), הקים לעצמו אולפן שבו הוא מופיע בכל ערב עם שובו מהעבודה, מנחה תוכנית אירוח ומראיין כוכבי קולנוע מקרטון לפני קהל מקרטון שהדביק על הקיר ולקול צחוקו המהדהד ממכשיר ההקלטה. הוא חולם להיות מלך הקומדיה, הוא מספר לאנשים ש"וודי אלן הוא חבר ותיק" וכשמישהי מסכימה לצאת איתו לדייט הוא נותן לה במתנה בזמן הארוחה דף נייר עם חתימה שלו, "כי בקרוב מאוד היא תהיה שווה מיליונים". מכיוון שהניסיונות של רופרט לשכנע את כוכב הטלוויזיה ג'רי לנגפורד (ג'רי לואיס בתפקיד גאוני) לתת לו הזדמנות להופיע בתוכנית האירוח שלו נכשלים, הוא חוטף את לנגפורד ביחד עם מעריצה אובססיבית (סנדרה ברנהרד) ואיכשהו "נוגע בתהילה" (סצינת הסיום של הסרט מורכבת ואמביוולנטית, אבל אני לא רוצה להרוס אותה למי שלא ראה).

 

אבל אולי העניין הוא בעצם לא התהילה אלא החיים. כלומר, הזעם הזה על החיים שבאיזשהו שלב מתחילים להוציא אותך מהמחזור. אולי זאת הדרמה שבגללה הסיפור הזה מרתק הרבה אנשים: הדרמה של מי שהיה משהו ועכשיו כבר איננו עוד, של מי שיצא לגמלאות, של מי שילדיו נעשים לאט לאט חזקים ממנו, של מי שהעולם כבר לא שייך לו כפי שהיה שייך פעם.